הפקולטה למדעי רוח החוג ללימודים כלליים רפארט במסגרת הקורס :
פוליטיקה וטקסטורה של זיכרון השואה                    "אני" חסר אונים                  בעקבות עמוס גולדברג אוקטובר
2 006
תוכן עניינים :
                                                                                                    עמודים           הקדמה (אפולוגטיקה)                                                                 3-4
הטענה המרכזית או "העבודה בקליפת אגוז"                                4
יומן כסוגה                                                                                     5
עיבוייה של הטענה המרכזית                                                    6-10 "מה התמוטט בשואה" ? – זווית פילוסופית                          11-12
'פרדיגמת המשבר' בלימוד השואה בבתי הספר                     13-14
ויקטור פרנקאל – 'האדם מחפש משמעות'                           15-16
ביבליוגרפיה                                                                                17
הטענה המרכזית או "העבודה בקליפת אגוז" :
עמוס גולדברג, במלאכת מחשבת, מעלה תהיות נוקבות על הממשות שבאפשרות כתיבה אוטוביוגרפית בזמן השואה. עצם המושג עצמו שפירושו 'כתיבת חיים עצמית' (ביו=חיים, גרפיה=כתיבה, אוטו=עצמי), כפי שעומד על כך גולדברג, מכיל סתירה פנימית אל מול משרפות התופת וגעיית הגוססים טרם לכתם מעולם נגוע זה (בימים ההם). במילים אחרות, הנרטיב הזה של כתיבה אישית באמצעות יומן, בימים שלא כתיקונם (ואותן שנים בהחלט קולעות להגדרה),  אינו אלא כתיבה לאומית-היסטורית. ה"Observing Ego" (ה'אני המתבונן', תודעת סובייקט או סובייקט תופס) ,בשעת התוודעותו אל המציאות הטראגית, עוטה על עצמו מחויבות כתיבה לאומית-היסטורית אפילו אם היא "מתובלת" בנימה אישית.   גולדברג, אפוא, מבחין בין שתי פרדיגמות עיקריות להבנת התיעוד אישי בתקופת השואה. האחת היא 'פרדיגמת המשבר' והשנייה 'פרדיגמת הטראומה'.   'פרדיגמת המשבר' , המקובלת בקרב ה"פרסומים הפופולאריים" של תיעוד השואה ואף ב'מחקר האקדמי' , לא מנתצת לרסיסים את דמות האדם. בתפיסה זו ישנו דגש חזק מאוד על הפרדה בין "חוץ" ל"פנים". הווי אומר, התופת והמשבר שחווה האדם, לא משתלטים על פנימיותו של האדם ועל השלמות הפנימית שלו כ"אני" קיים. גולדברג מכנה תפיסה זו כ"קריאה גואלת" של המחקר את היומנים. לעומתה, 'פרדיגמת הטראומה' מבקשת להראות את  ה"ההיבטים המפוררים" , כפי שמכנה זאת גולדברג, של כתיבת יומנים בתקופת השואה. 'פרדיגמת הטראומה' חותרת תחת ההיסטוריוגרפיה הציונית "לכונן את היהודי כסובייקט היסטורי ולגאול אותו מן האובייקטיביזציה שכפה עליו הרוצח" (גולדברג, 2002, עמ' 340-341).
תהיות נוקבות אלו של גולדברג על רקע ספרו של פרימו לוי, "הזהו אדם ?", יוליכוני גם אל דיון קצר אודות "האדם האוניברסאלי" כפי שהוא מופיע בערכי התרבות והנאורות" מזווית פילוסופית.
המשך העבודה ידון בקיצור נמרץ בזיכרון השואה כפי שנלמד בבתי-הספר העל-יסודיים, וכלה בדיון בויקטור פרנקאל.
יומן כסוגה: הז'אנר המדובר והנדון במסגרת הרפראט הוא 'יומן אותנטי'.
מבחינה ספרותית, שלאו דווקא קשורה לתקופת השואה, ניתן לאפיין באופן יחסי את היומן האותנטי באופן הבא:
"היומן אותנטי, להבדיל מסיפור הכתוב ביומן, הוא כתיבתו ה"טבעית" של אדם, המעלה על הכתב מדי יום  (כשיש לו מה לומר, ובלי שום שיטתיות מחייבת) את מעשיו והרהורי לבו. סיפור זה, כמו סיפור מכתבים, מדווח על החוויות סמוך להתרחשותן, ואין בו ממידת הריחוק הקיימת בסיפור אוטוביוגרפי, או בביוגרפיה. היומן כתוב בסגנון רגשני מאוד, גם בשל מעורבותו האישית של הכותב, וגם בשל חוסר הריחוק מזמן ההתרחשות, דבר שהיה ממתן אולי, את הריגושיות שבטקסט. החלוקה לפרקים ביומן אותנטי, מתייחסת לתאריכי הכתיבה, ומאפשרת להעלות לכותב להעלות את דבריו בסגנון שונה. בכל אחת מיחידות הזמן, המתח השונה, מצב הרוח והסיטואציות משנים את סגנונו של הכותב, וניתן לעמוד על שינויים סגנוניים אלה, תוך כדי קריאת הטקסט. אין אחידות בעלילה ולא בנושאים. המאחד את היומן הוא הדובר האחד החושף בפני עצמו, או בפני איש סודו, את האירועים והסודות האינטימיים ביותר (ביומני השואה אין דווקא השתפכות סנטימנטאלית, אלא לעיתים דווקא תיאורים קונקרטיים מאוד – הערה שלי) . משום כך, לקורא היומן, נדמה תמיד, כי חדר לעולמו האינטימי ביותר של הכותב, וההזדהות עם הכותב מרובה ביותר."  (דקל,
1 989, עמ' 146) על כך מוסיף גולדברג: "אין ספק שמכל הז'אנרים המאפשרים באופן פוטנציאלי כתיבה אודות אירועים כל-כך קיצוניים כמו אירועי השואה- אירועים המפרקים באופן רדיקלי את תודעת הרציפות ותחושת הקוהרנטיות של המציאות- היומן הוא המתאים ביותר" (גולדברג, 2004, עמ' 21).
אולם, דווקא בשל הפרגמנטציה של התודעה, גולדברג מוסיף על "הקלות היחסית"  לגבי כתיבה יומנית:
"בראש ובראשונה יש לציין את הקלות שבה ניתן לנהל יומן. משנוצר דחף לתעד, להרהר או להתבונן על ההתרחשויות האישיות או הציבוריות – מציע היומן ז'אנר שווה לכל נפש. כמעט כל אחד יכול לכתוב יומן ובלא מאמץ או כישרון מיוחד. הממד האסתטי אינו תנאי הכרחי לכתיבו. ואכן, יומנים נכתבו בוודאי בתקופה המודרנית, בידי בני אדם מכל הקשתות הפוליטיות והדתיות, ומכל הספקטרום החברתי והכלכלי, כמו גם בידי אדם בעל מידת כישרון ורמת חינוך והשכלה קוטביים ביותר" (שם, עמ' 20)