מדינת רווחה וסעד
1 .א. באופן תמציתי ניתן לראות את מדינת הסעד, כמדינה הרואה לעצמה חובה לספק את הצרכים הבסיסיים של אזרחיה, אשר מסיבות כלשהן אינם יכולים לספק זאת לעצמם באמצעיהם. לעומת זאת, מדינת הרווחה פעלת על פי התפיסה הבסיסית שקיימת חובה לספק צרכים מסוימים לקיום הוגן, כאשר צרכים אלה הינם מעבר לקיום המינימלי.
הבסיס למדינת הסעד הינו להבטיח לאדם קיום מינימלי. אבטחה זו של הקיום מתמקדת בחמישה תחומים יסודיים: מינימום מזון; מינימום דיור; מינימום בטחון סוציאלי; מינימום חינוך [חובה]; מינימום בריאות. מינימום זה הוא הזכות המוקנית לאדם, בהיותו אזרח אשר אינו מסוגל לדאוג לעצמו לצרכים אלה, היינו אינו מסוגל לייצר את האמצעים לכך. לכאורה ניתן לראות בכך נגזרת של "האמנה החברתית" לרוסו. על פי רוסו, אדם הוא בן חורין לבחור את עיסוקו ואת המקורות שיהוו עבורו את אמצעי הקיום. יחד עם זאת, רוסו לא התמקד דווקא במינימום שיובטח לכל אזרח, אלא מעבר לכך. כלומר, תפיסתו מובילה להדדיות חברתית שבה יובטחו צרכיו של האדם. הוא עוסק בעיקר במרכיב תחושת הביטחון שיש לאדם בקהילה החברתית – הביטחון החברתי, אשר יסייע לאחדות בין הפרטים [ובכלל זאת ביטחון סוציאלי] והבטחון של האדם לגבי גופו ורכושו. כלומר, אדם אינו אמור להיות כבול או מוגבל בהתנהלותו על ידי המדינה, אך לצורך הביטחון הציבורי הוא מציע מודל סוציאליסטי, אשר אינו מבטיח דווקא מינימום אלא תמיכה חברתי, שכן האדם חברתי מיסודו. על כן ניתן לראות את גישתו של רוסו כמובילה דווקא למדינת רווחה.
מדינת הרווחה הופכת את כל תפיסת הסעד על פיה.
מדינה זו אינה רואה צורך בהבטחת המינימום, אלא חותרת לכך שעצם היותך אדם ועצם היותך אזרח, מקנים לך מראש זכויות שמעבר למינימום. מדינת הרווחה נשענת לא רק על זכויות ליברליות, אלא גם על זכויות יסוד העומדות לו לאדם. זכויות אלו הן גם כלכליות ומקנות לאדם, מתוקף אזרחותו והיותו חבר בקהילה, את הזכות לקיום הוגן. על כן המדד להבטחת קיומו של הפרט הינו הסבירות. היינו, מתן מענה מעשי לשאלה, מה מה ניתן לראות כהולם עבור חיים תקינים וסבירים של הפרט?
מבחן ההלימה אינו מתמקד רק בחמשת הצרכים היסודיים, המובטחים לפרט במדינת הסעד ברמה המינימלית. מדינת הרווחה מקפידה גם על שמירת צלם האנוש של הפרט כבן תרבות וכמי שזכאי לחיות בכבוד. מדינת הרווחה תדאג לפרט לא רק לחינוך חובה, אלא גם לחינוך משלים. לא די למדינת הרווחה להבטיח את החינוך, אלא גם פעולות תרבות ובכלל זאת דאגה לתרבות הפנאי. לעומת מינימום הבריאות המובטח לאזרח במדינת הסעד, מבטיחה מדינת הרווחה גם סיעוד. רעיון הקיום ההוגן אינו מקבל את גישת הסעד כי אדם זקוק למינימום מזון, אלא לתזונה נאותה.
אם רוסו רואה באמנה החברתית צורך לחיבור בין הפרטים בארגון המדיני, אזי …