זהות וזיכרון בקולנוע הפלסטיני מבוא. 1
פרק א: סקירה תיאורטית. 4
1 .1. מהנכבה (1948) ועד לאינתיפאדה (2002) – סקירה היסטורית קצרה. 4
1 .2. טראומה ופוסט-טראומה. 5
1 .3. טראומות הגירה, זרות  וגלות פנימית. 10 פרק ב: "שירת האבנים" (מישל ח'לייפי, 1990) 12
פרק ג:  "1948" (מחמד בכרי, 1998) 19
פרק ד: "אוסטורה" (ניז'אר חסן, 1998) 24
פרק ה: "ג'נין, ג'נין" (מוחמד בכרי, 2002) 28
פרק ו: דיון מסכם. 32
3 .1. הבעייתיות בייצוג 32
3 .2. הפרשנות. 35
3 .3. שובו של המודחק. 36
3 .4. הגלות והגלות הפנימית. 38
סיכום. 40 ביבליוגרפיה. 41
פילמוגרפיה. 44
מבוא
שנת 1948 מהווה נקודת מפנה בחברה הפלסטינית, כאשר אלפי משפחות נעקרות מעריה וכפריה של פלסטין, בהם ישבו מזה דורות ונוהרות אל ירדן, לבנון ופזורות נוספות בעולם. ממצב של חברה בתהליכי התגבשות עצמית, הם הופכים לחברה של גולים ופליטים. חווית הגירוש לא נשכחה במרוצת השנים שחלפו מאז בגלל עובדת היותם פליטים. גם לו היו רוצים לשכוח, הרי שלא התאפשר להם הדבר, בשל החיים הקשים במחנות הפליטים. הפצע שנפער ב-48 מעולם לא הגליד וקול צעקה שעלה ממנו שימר את תחושתה של החוויה המקורית.
חווית הגירוש עומדת בבסיס הטראומה של 1948. לא זו בלבד שסימפטומים של הטראומה עלו מחדש בעצם הזיכרון החי, אלא שאירועים טראומטיים שבו ופקדו את הפלסטינים. בכלל ארועים אלה ניתן למנות את:
הטבח בכפר קאסם ב-1956.
כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967.
ספטמבר השחור [בירדן] ב-1970.
הטבח בסברה ושתילה [בלבנון] ב-1982.
בנוסף טרם הסתיימה אינתיפאדת אל-אקצה שפרצה בספטמבר 2000, אשר הפכה להיות טראומה חדשה.
שוב התחדשו זכרונות
1 948. הפלסטינים החלו להבין את האובדן המתמשך בחייהם – אובדן פלסטין. בשנת 1967 שב במלוא עוזו המפגש הטראומטי עם ישראל: "לאחר 1967 לא הייתי עוד אותו האדם.
ההלם שהותירה בי המלחמה ההיא החזיר אותי אל המקום שבו הכל התחיל, אל המאבק על פלסטין. … היתה זו חוויה שהתייחסה אל הפן הנסער, הסמוי-בעיקרו של חיי הקודמים…
ומעל לכל, הצורך לשוב לאיזשהו מצב מקורי של מה שאי-אפשר להשלים עימו, ולערער, משטר בלתי-צודק" (סעיד, 2001: 367). הזהות הלאומית, שהיתה מטושטשת משהו מאז 1948, הגיעה ב-1967 לכלל גיבושה. האפשרות לאיחוד מחודש, בין הפליטים שהיו מאז 1948 תחת שלטונן של ירדן ומצרים ושל ערביי ישראל, יצרו תחושת זהות חדשה והמאבק להגדרה עצמית תפס תאוצה (קימרלינג ומגדל, 1999). אולם הזהות לא ממש התגבשה, אלא רק לכאורה, שכן הטראומה מפרקת את הזהות ואינה מאפשרת את השלמת תהליכי הגיבוש.
לקולנוע תפקיד חשוב בייצוג הזהות הלאומית. בראשית (2001) מעלה את תמיהתו על כך שהחברה הפלסטינית המתהווה בשטחים, נעדרת מערכת הפקה קולנועית שתשתמש במדיום הקולנועי לצרכי בניית זהות לאומית. את הסרטים מאפיינת עשייה אינדיבידואלית של יוצרים, ללא שום מנגנון תמיכה מצד הרשות הפלסטינית (חלייפי, 2001).
בכוונתי לעסוק בארבעה סרטים שנוצרו בעשור האחרון, ולבחון האם וכיצד מתמודד הקולנוע הפלסטיני עם טראומות הכיבוש והגירוש משנת 1948. התמודדות חיונית לשם בניית זהות לאומית מגובשת, כדי להשתחרר מהעבר ולהתקדם אל עבר עתיד חדש. ארבעת הסרטים שאבחן דוקומנטריים והעדויות האישיות תופסות בהם חלק מרכזי. חשיבותן של העדויות נובע מההכחשה לה זוכה הסיפור הטראומטי. מול מראה העיניים המתעתע, העדויות האישיות חושפות בפנינו את השלכותיה של הטראומה בהווה, אם זה זיכרון טראומטי שאינו אחיד לגבי דיר יאסין ב-1948, פירוד משפחתי וגלות כפויה ב"אוסטורה", עדויות מצולמות מחיי היום יום של יושבי מחנות הפליטים ב"שירת האבנים", והטראומה עצמה, המתרחשת ממש לנגד עינינו ב"ג'נין ג'נין".
בשל תפקידו של הקולנוע כמנגנון מעצב זהות המשמש הד להלך הרוחות בהווה, מעניין יהיה לבדוק כיצד בונה הקולנוע את הנרטיב הפלסטיני. פעולת הסיפר (storytelling) ,שמנסה לארגן את העדויות, משותפת לשלושת הסרטים המוקדמים מלבד הסרט "ג'נין ג'נין", ולפי הרמן  (1992) ניתן לראות בכך ניסיון להחלמה מהטראומה. בראשית (2001: 101) כותב על כך "כדי לבטל את המלנכוליה הפוליטית והאישית, חייב הקולנוען להשתמש בעלילות, והוא חייב לספר סיפורים". כלומר, הנרטיב משמש רק לארגון הסרט, אך אינו מבטא בהכרח תהליך של החלמה.
            השימוש בעדויות האישיות הופך את טראומת העקירה והגירוש האישית של כל אחד לטראומה הלאומית של העם הפלשתיני כולו, בתור חברה שבנתה לעצמה זהות, אשר חרבה ב-48. למרות שהטראומה מנפצת, את "התבניות הבסיסיות של העצמי" (הרמן, 1992: 77), הופכת הטראומה הקולקטיבית ל"טראומה מכוננת" (founding trauma ). הטראומה נתפסת באופן פרדוקסלי כאירוע האמור לגבש ולעצב זהות של עם, וכמנוף פוליטי למימוש השאיפות הלאומיותCapra, 1999)  (La. חלייפי (2001) מאפיין את הקולנוע הפלסטיני העכשווי, כקולנוע אישי שבו "ההתבוננות אל תוך החברה הפלסטינית פנימה היא המאפיין הבולט ביותר של התקופה החדשה. אומנם המאבק הלאומי אינו נעדר מן הסרטים, אך אינו מאפיל יותר על הנושאים החברתיים האישיים" (שם: 188), בניגוד לקולנוע האידיאולוגי של אש"ף בשנות ה-70.  הקולנוע האישי, גם אם אינו מתעסק עם האירוע הטראומטי באופן ישיר, מנסה להתעסק עם השלכות הטראומה בהווה, וההתמודדות עם הטראומה מעידה על צעד מסוים שנעשה לקראת החלמה. בנוסף, חלייפי (שם) עומד על תפקידו של הקולנוע בעיצוב הזהות ומדגיש את התפקיד הכפול של איש הקולנוע הפלשתיני: לשמור על המשך עבודת היצירה, ובמקביל לנסות לפרוץ את גדרות חוסר ההתעניינות של המוסדות הבינלאומיים שיכולים לממן אותה – "מוסדות העייפים כנראה מלשמוע שוב ושוב את המונח: הסכסוך המזרח תיכוני" (שם: 191). כשאני מתיחסת לסרטים באופן ספציפי, משמעותי הדבר שאנשי הקולנוע הפלסטיני הם ישראלים החשים כפליטים ועל כן מייצגים את העיניין הפלסטיני. בכרי וחסן הם ישראלים היוצרים בארץ ומעלים את חווית הטראומה הפלסטינית וכך גם חלייפי, בן נצרת, שיצר את סרטו "שירת האבנים" כבלגי. למרות שלא גורשו הם חשים כזרים וחווים גלות פנימית. חוויית הנכבה אינה שיכת רק לפליטים, אלא גם לפלסטינים החיים בישראל, מקופחי זכויות, ולרבים מהם בני משפחה בקרב הפליטים, הרי שקיימת לא רק חוויית ההגירה, אלא גם גלות פנימית. בנוסף, מרבית הפלסטינים החיים כיום הינם פליטים, ובעייתם מאפיינת את הזהות הפלסטינית (שביט ובנא, 2001), המעוצבת, כפי שהצגתי זאת על ידי הזיכרון מ-48, הגירוש, הגלות הפנימית והטראומה היומיומית.
  קיימת בעייה של ייצוג הטראומה, הנובע מעדויות של פרטים, מנרטיבים אישיים ולא מהיבט אחיד, המציג את הטראומה הקולקטיבית. ברצוני לבחון באלו דרכים בחרו היוצרים לייצג את הטראומה והאם הם מעלים צורות ייצוג חדשות? בעבודתי ארצה לטעון שמשמעות סיפור הטראומה הפלסטינית, הינו הסיפור של ה'אחר' המקבל את רשות הדיבור.  אז, ה'אחר' בונה את הנרטיב שלו, שבו הציוני הופך לאחר. משום כך אטען שסיפור ה'נכבה' הוא הסיפור של האחר, אשר בדרך כלל מיוצג על ידי סובייקט או סובייקטים המצויים במרכזו של הנרטיב הטראומטי, אך למרות זאת הם מזוהים בסימפטומים הקולקטיביים ומעוררים את הזכרון הקולקטיבי, כשם ש"ג'נין ג'נין" פונה ישירות אל הזיכרון הקולקטיבי, המתהווה בעת עשיית הסרט. כן אבקש להראות את דרך בנייתו של הסיפור וכיצד משפיעה הטראומה על עיצוב הסיפור.
על מנת לתמוך בטענתי, יהווה הפרק הראשון בעבודתי מבוא תיאורטי, אשר יסקור בקצרה את מצב הפלסטינים, מהנכבה של 1948, דרך הכיבוש של 1967 ועד אינתיפאדת אל-אקצה. כן אסקור את נושאי הטראומה. הפוסט-טראומה, הגלות והגלות הפנימית, אשר יסייעו בהמשך בהסבר לגבי הקושי הקיים בייצוגו של סיפור הטראומה. בארבעת הפרקים הבאים אנתח את הסרטים המוזכרים לעיל, על פי מדדי הסקירה תיאורטית מהפרק הראשון.
בפרק השני אנתח את הסרט "שירת האבנים"; בפרק השלישי את  "1948"; בפרק הרביעי את "אוסטורה" ובפרק החמישי את "ג'נין ג'נין". בפרק השישי אקיים דיון מסכם, שבו אביא את מסקנותי.