הסיפורים 'מותו של איוואן איליץ" מאת לב נ. טולסטוי, ו"כינורו של רוטשילד" מאת אנטון פ.
צ'כוב מספרים שניהם על אנשים נוטים למות, שבאחרית ימיהם הבינו שכל חייהם הוחמצו. אצל יעקב בסיפורו של צ'כוב היה זה עקב העובדה כי הוא נרתע מכל רגשות עצב וחמלה ואהבה והעביר את ימיו בחישובי רווחיו מול הפסדיו. איוואן איליץ' מבין, בסיפורו של טולסטוי, כי הניסיון לעמוד בכל המוסכמות החברתיות, לעשות דברים כי הם עליזים ומהוגנים ולחיות בקלילות וללא מחויבות אמיתית הביא גם אותו לחיות חיים נטולי כל רגש כלפי זולתו.
שני הסיפורים מספרים על אנשים שונים מאוד האחד מן השני, הבאים מרקע כלכלי וחברתי שונה וחושבים בצורה שונה. ובכל זאת, ניתן לראות נקודות דמיון רבות בין שני הסיפורים, כאשר המרכזית בהן היא ששניהם עוסקים בחיים שלמים שהוחמצו, ובדמויות שמבינות עובדה זו רגע קט לפני מותן. שני הסיפורים (אם כי לכל אחד מהסופרים היתה בוודאי כוונה מעט שונה), מזהירים את קוראיהם מחיים נטולי תוכן ורגש וממשילים חיים שכאלה למוות בחיים. בעבודה זו אבחן תחילה כל אחד משני הסיפורים בנפרד, ואחר כך אעמוד על נקודות הדמיון והשוני בין הסיפורים תוך שימת דגש על רעיון החיים שהוחמצו.