הפקולטה למדעי הרוח והחברה המחלקה לפוליטיקה וממשל גישות ושיטות במחקר הפוליטי עבודה מסכמת תאריך הגשה: 20/07/2006
האם יש קשר בין מסלול השירות הצבאי בעת שירות החובה של גברים בישראל לבין תפיסת ההתבגרות שלהם? זוהי שאלת המחקר שבחרתי לעסוק בה בעבודתי. חשיבותה של השאלה קשורה לאופייה הביטחוני של מדינת ישראל ולמשקל הרב של השירות הצבאי בכל ההיבטים – היבטים חברתיים, תעסוקתיים ועוד. המתגייסים לצה"ל נמצאים בסוף פרק נעוריהם.
עוד באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 ראה אריקסון (Erikson, 1955) בנעורים שלב שבו מושג מעבר לבגרות מתוך עיצוב זהות אישית יציבה למדי בעקבות "מורטוריום" – דחייה במילוי חובות חברתיים המוענקת לצעירים לשם בדיקה של מרכיבי זהות והתנסות משחקית וחקרנית בתפקידים חברתיים. כאשר בני הנעורים במערב מתחילים בחיי הסטודנטים או בחיי העבודה, יוצאים בני גילם בישראל לשירות צבאי ממושך. משתוקקים לעצמאות, להרחבת אופקים ולקשירת קשרים חברתיים ואינטימיים מתוך בחירה חופשית, הם נכנסים למסגרת נוקשה התובעת ציות וגיוס משאבים אישיים כדי להסתגל אליה ולמלא בה תפקידים שאין הצעירים שולטים על עיצובם. זמן רב הם יחיו בתוך מוסד טוטאלי המספק, לכאורה, את מלוא צרכיהם, מצמצם חופש בחירה ופרטיות ומטשטש ייחוד אישי (ישראלאשוילי, 1992).
בהיבט זה נראה הצבא כקוטע את הוויית המורטוריום של הנעורים, ואולי גם בולם, אם לא משיב לאחור, תהליכי עיצוב זהות, התפתחות וצמיחה.
מרכזיות הביטחון הלאומי מציבה את השירות בצבא במרכז ההוויה הישראלית (הורוביץ וליסק, 1990) ומעניקה לו מעמד חברתי גבוה של עשיית דברים חיוניים למען החברה. דימוי התרומה לחברה וההשתתפות בארגון שיוקרתו גדולה עשויים להשפיע באופן חיובי על הדימוי העצמי של אנשים צעירים ועל הרגשתם כי השירות תורם למעמדם האישי ומעניק להם הון חברתי שיעזור להם בבואם להשתלב בחברה האזרחית (Izraeli, 1997). המתגייסים הצעירים חורגים מהקבוצות הראשוניות, המוכרות והתומכות של המשפחה ושל הסביבה המוכרת ונכנסים למערכת חברתית שונה ומגוונת. הצבא מזמן להם מצבי למידה, התנסויות ואתגרים הדורשים מיצוי כושר ופיתוחו, נטילת אחריות וגילוי יוזמה. תחלופה גדולה של המשרתים מאפשרת התקדמות מהירה במעמד (קורסים, דרגות) והתנסות מוקדמת יחסית בפיקוד ובאחריות על אנשים ומשימות. הצבא מאפשר גם מפגשים מגוונים עם בני קבוצות חברתיות שונות. בכל אלה נמצאות אפשרויות לצמיחה ולהתפתחות.   בסקירת מחקרי התפתחות בתקופת הבגרות הצעירה, ציין בוקנק (Bocknek,
1 980) שלוש משימות התבגרות: בתחום האישיות – השגת תחושה של ייחודיות; בתחום הבין אישי – פיתוח רצון ויכולת לתחרות ולשיתוף פעולה; ובתחום הציפיות החברתיות – נכונות להקים משפחה ולהתחיל קריירה מקצועית. גישת "מהלך החיים" בוחנת את המעבר לבגרות לאור נטילה בפועל של תפקידים בתחומים מוסדיים מוגדרים, כמו השכלה, תעסוקה, משפחה וקהילה (Hagan and Wheaton, 1993). גישתו של סגינר (סגינר, 1995) בוחנת התבגרות בקשר לגיבוש אוריינטציות לעתיד שהן תקוות, חששות, תוכניות ומוטיבציות להשקיע בתחומי חיים ובתפקידים חברתיים שונים. גישה רביעית רואה בהתבגרות תהליך של העצמת העצמי ופיתוח כישורים חברתיים, כיכולות הדרושות לתפקוד יעיל בזירות החיים שאופיין משתנה תדיר ובחוסר הוודאות הערכי המאפיין את החברה בת זמנינו (Bandura, 1977).
תהליך זה כולל אוריינטציות פעולה בכיוון של עצמאות, הכוונה עצמית, יעילות עצמית, מודעות לעצמי ולזולת, יכולת לפתח קשרים בין אישיים וחברתיים, לקיים קשרים אינטימיים, לעזור לזולת ולהיעזר בו, ורצון לקחת אחריות על מעגלי הסביבה השונים – על המשפחה ועל החברה (Evans and Poole, 1990). גישה זו משתקפת במחקרים השואלים צעירים מהם הקריטריונים של ההתבגרות (Izraeli,
1 997). במחקרים אלו, הנשאלים הדגישו קריטריונים כקבלת אחריות על תוצאות מעשיהם, עצמאות בקביעת עמדות אישיות ואי תלות כלכלית בהוריהם יותר מאשר נטילת תפקידים מוגדרים –