העבודה עוסקת בסיגנון ההוליוודי הקלאסי, שיטת האולפנים וניתוח של הסרט צ'ינהטאון.
ציון 90 הסגנון ההוליוודי עיקרו של הסגנון ההוליוודי הקלאסי הוא הנרטיב.
סגנון זה שלט בקולנוע האמריקאי כבר שנת 1910 והגיע לשיאו בשנות ה-30 וה-40. יצירת הסיפור היוותה את עיקר היצירה, ואליה התלוו האמצעים הקולנועים הטכניים השונים כגון צילום, עריכה או תאורה. שיטת האולפנים הגדולים, חלשה על תכני העלילות השונות ועל סגנונם הקולנועי של הסרטים, תוך שימוש בנוסחאות מקובלות לבניית הסיפורים, אפיון הדמויות, בחירת השחקנים, עיצוב התפאורות ושיטות הצילום. השימוש ברעיון זה הוכיח את עצמו והיה שכיח בתקופה זו, וכך סרטים רבים לא נתפסו כיחידות עצמאיות אלא כשייכים לז'אנר זה או אחר (מאסט וקאווין, 1996).
 המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב בשנות ה-20, ששיאו נרשם בנפילת הבורסה (1929), יחד עם התמורות הכלכליות ב'תקופת היובש', היה אחד המרכיבים המרכזיים שבעקבותיהם צמחה השיטה ההוליוודית, כמו גם הרעיון לחלוקה ברורה של העבודה הקולנועית לפי הז'אנרים.
ז'אנר בהגדרתו הוא תבנית צורנית ותוכנית הניתנת להפעלה על ידי יוצר זה או אחר.
מערכת זו, שכאמור כיוונה למוסכמות המקובלות ומוכרות על ידי הצופים, מאגדת בתוכה קודים משותפים ליוצר ולצופה, כגון מבנה, תוכן וסגנון. ההגדרות המובהקות מאפשרות לדיאלוג בין היוצר לצופה להיות עשיר ומורכב יותר. ניתן לראות בו חוזה בעל פה בו היוצרים הקולנוענים (המפיקים) שידעו מה מעניין את הצופים ועל מה כדאי להם לעשות סרטים, כשהצופים מצידם ידעו למה לצפות ומה הם עומדים לראות. ההיצמדות לסכמות מוכרות ובעלות "קבלות של הצלחות" התקבלה בברכה בקרב בעלי האולפנים והמפיקים, ש-