סארטר רואה את ההונאה העצמית כדרך שבה בוחרים אנשים להתמודד עם מציאות, הנתפסת בעיניהם כנוגדת נורמות מקובלות בחברה או ככישלון אישי שהם למעשה מודעים לה, אך מעדיפים ליפות את הדברים, כאשר הם מקנים לאותה מציאות פרשנות שיקרית. עוד הוא טוען כי ההונאה העצמית מבטאת גם את ה"תדמית" שמנסה אדם ליצור כדי לגשר על הפער בין מה שהוא באמת, על אישיותו ורצונותיו לבין מה שהוא חיב להיות. למעשה שני מניעים אלה להונאה עצמית מקיפים את מה שסארטר מכנה "דגמים של הונאה עצמית". כאשר מדובר בהתנהגות הנוגדת נורמות של חברתיות, אין מדובר דווקא בנורמות של כלל החברה או של קבוצה חברתית מסויימת. הדבר נכון גם לגבי תסביכים אישיים, היינו המנעותו של אדם להיפתח גם כלפי סביבתו הקרובה. כדוגמה לכך מביא סארטר (עמ' 75-76) את אי נוחותה של אשה להפגין הנאה מפעילות מינית. כאשר נראה לבעל כי האשה נהנית מפעילות זו והוא מברר איתה אם נהנתה, היא משיבה בשלילה ואף מביאה עצמה לכך שדעתה תוסח מההנאה שהיא פוחדת ממנה.
הדבר יכול כמובן לנבוע משמרנותה של האשה, אך כמובן שם מנורמה חברתית, כאשר דוגמה טובה לכך ניתן להביא מזרמים חרדיים הפוסלים הנאה מיחסי מין ורואים בהם אך ורק פעולה מחויבת המציאות לשם פריה ורביה, כפי שהדבר קיים במספר חסידויות קיצוניות.
ההנאה מהמין נתפסת באותן חסידויות כחטא ואך ראוי לחשוב בשעת מעשה על צדיקים כדי שייוולדו ילדים צדיקים (כמו למשל בחסידויות "גור" או "תולדות אהרון"). במצב זה ברור שהאשה אינה יכולה להפגין הנאתה מקיום יחסי המין ואם היא נהנית מכך, היא מנסה להסתיר זאת על ידי הסטת המחשבה מההנאה ושכנוע עצמי שאין הדבר כך, שכן הינו בניגוד למקובל ולראוי.
העבודה ללא ביבליוגרפיה