המשמעויות הכלכליות והחברתיות של הסכם השילומים עבודה סמינריונית אוגוסט
2 007
תוכן העניינים
מבוא
הסכם השילומים המצב הכלכלי בישראל לפני הסכם השילומים המשמעויות הכלכליות של הסכם השילומים הויכוח הציבורי הנוכחי בקשר לפיצוי ניצולי השואה סיכום ביבליוגרפיה מבוא
יחסי ישראל גרמניה הינם יוצאי דופן וטעונים המתבססת על אמונה משותפת, ערכים מערביים ושילוב של נקודות מבט היסטוריות. בין הגורמים הכי חשובים ביחסים שלהם הוא תפקידה של גרמניה הנאצית ברצח העם היהודי בשואה. מדינת ישראל, שהוקמה 3 שנים אחרי כניעת היטלר, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון למחול לגרמנים על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. בדרכון שהוציאה המדינה בשנותיה הראשונות כתוב היה כי הוא תקף לכל מדינות העולם, פרט לגרמניה, שכן לא עלה על הדעת אז שישראלי ידרוך על אדמת גרמניה. בשנות השישים היה יחסו של ראש ממשלת גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל והיהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות המשוערות בעולם הערבי.
מערב גרמניה וישראל קיימו יחסים דיפלומטיים באופן רשמי רק ב1965. מאז, המדינות הדדית, וישנם ביקורים באופן קבוע.
אבן היסוד החשובה ביחסי שני העמים, מאז השואה, הייתה הסכם השילומים. על פי הסכם זה, הכירה ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מערב גרמניה, דאז), בחובתה לפצות את נרדפי השואה בכלל ואת מדינת ישראל בפרט, כקולטת חלק לא קטן משארית הפליטה. היו בישראל מי שטענו אז, ב-1952, כי חתימתם של ד"ר נחום גולדמן ומשה שרת על הסכם השילומים עשויה בעיקר לסייע לחותם השלישי – רה"מ הגרמני, קונרד אדנאואר – במאמציו הבלתי נלאים, לכלול מחדש את גרמניה בתוך "משפחת העמים".
ואכן, הוויכוח הקשה שניטש בישראל למתן ההיתר לאותה התקבלות גרמנית בינלאומית, היווה בשעתו יסוד למחלוקת קשה ומרה. רבים ראו בגולדמן ושרת כמי שחצו לא מעט קווים אדומים בכל הנוגע ליחס הראוי לגרמניה.   התפתחות היחסים בין ישראל לגרמניה החלה, כנראה, כבר באותם מהלכים, שהוביל פרופ' חיים וייצמן (שהיה אז נשיא הסוכנות היהודית ולימים נשיאה הראשון של ישראל) לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה. וייצמן שיגר כבר ב-20 בספטמבר 1945 מזכר ל"ארבע מעצמות הכיבוש" שפעלו אז בגרמניה ובו תבע לפצות את העם היהודי בסכום של כשני מיליארד ליש"ט, על הנזקים החומריים שנגרמו לעם היהודי כתוצאה מהשואה. במשך הזמן חברו לנושא אישי-ציבור יהודיים נוספים, כמו ד"ר נחום גולדמן, הנרי ד'אביגדור גולדסמיד ואחרים. באותה תקופה היו גם מי שדרשו לקיים נתק רשמי מוחלט בין העם היהודי ומדינת ישראל הקמה לבין גרמניה, בדומה לחרם ההיסטורי בעקבות גירוש היהודים מספרד. היו גם שהרחיקו לכת והשוו את היחס הראוי לגרמנים לחרם המקראי על עמלק.  גישה זו הייתה בין הגורמים לכך, שכאשר דיווח ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון לכנסת, ב-7 בינואר
1 952, כי הממשלה עומדת לקיים משא ומתן עם גרמניה על שילומים, התחוללה מחוץ לכנסת הפגנה קשה ואלימה. למרות זאת, הכנסת קיבלה החלטה להמשיך במשא ומתן ברוב של 61 כנגד 50 והסכם השילומים התממש. גרמניה האחרת" הוא מונח שטבע בן גוריון, שפירושו שגרמניה של היום איננה גרמניה הנאצית ועל כן אין סיבה שלא לבוא במגע עם גוף זה. לטענה זו סייעה הכרזתו של קונארד אדנאואר. לטענתו של בן גוריון לא ניתן להאשים את המדינה הגרמנית ואת העם הגרמני כיום באחריות מלאה על פשעי השואה.
עד לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה המערבית, בשנת 1965, הוצבה משלחת השילומים הישראלית, בעיר קלן ולא בבירה דאז, בון. כך נמנע מהמשלחת הביטוי הרשמי לקיומה כנציגות ה"כמעט" בלעדית של ישראל בגרמניה. עם זאת, התרגלו רבים במשך הזמן לראות ב"משלחת השילומים" משהו שהוא מעין שגרירות של ישראל, כשראש המשלחת, אליעזר פ' שנער, מכהן למעשה כ"שגריר".