מבוא
במהלך חיי נשזרה האמונה היהודית עם הציונות כשם היו כך מאז ומתמיד. בבית גדלנו על ערכים יהודיים הכוללים את כל המצות המדוברות והידועות, וגם אלו הלא ידועות ובד בבד עם זאת חוזק הקשר שלנו לארץ ישראל ומדינת ישראל. בבית הכירו בחשיבות של התרומה לחברה הישראלית גם דרך הצבא, מסגרות התנדבותיות ועוד וגם דרך יצירת קשרים עם יהודים בחו"ל, שמירה וחיזוק הקשרים ובניית המאונה כי כל יהודי חייב לראות עצמו עולה למדינת ישראל ובונה קשרים איתנים איתה ותורם כפי יכולתו.
במהלך שליחויותיי הראשונות לארה"ב נתקלתי ביהודים שמחבבים עד מאוד את ישראל וזה היה דבר שהיה בהיר לי ולא הופתעתי מעוצמת האהבה שיש ליהודים הללו בחו"ל לארץ ישראל, מה שכן הפתיע אותי לגלות סממנים אני ציונים בקרב היהודים בתפוצות. אמנם היו אלו יהודים שאינם חובשי כיפה, אך האג'נדה הפוליטית שלהם לא כללה קיום מדינה כפי שהיא מצטיירת כיום.
הדת בעבורי הייתה עוגן שניתן לחזור אליו כל אימת שאצטרך לתת ארגיומנט מבוסס להתנהלות אנטי ציוני או אנטי ישראלית. זאת אחת הסיבות שהחלטתי, בסופו של דבר להשתלב במחלקה ללימודי יהדות ספרד והמזרח ובתוך כך גילתי את מה שהיה עד אז שם מעורפל "נטורי קרתא". איך קבוצה דתית ואמונית שכזו לא מאמינה בקיום מדינת ישראל.
שאלת המחקר שלי, אם כן היא: האם שוללי הקיום הציוני בקרב העדות החרדיות שוללות קיום יהודי במדינת ישראל לכל יהודי באשר הוא ?
הנחת המחקר היא: בקרב העדות החרדיות, אין מקום ליהודי במדינת ישראל במהלך העבודה אשרטט בקווים כלליים את הקמת התנועה הציונית ואראה את ההתפתחות שלה, תוך הבאת השקפות עולם מהפן הדתי. אביא את תמצית ההתנגדות לציונות גם ע"פ גורמים עכשווים בקצרה ואסכם בגולת הכותר של החסידות הסאטמרית: שלוש השבועות.