בתחילת שנות השבעים החלו להיתפס סרטי הקולנוע כחומרים היסטוריים לגיטימיים. מרק פרו טען כי לא רק מחומרים תיעודיים יכולים לשמש כתעודה היסטורית, אלא גם לסיפורים הפיקטיביים והדימויים הויזואליים שבסרטים העלילתיים  ניתן להתייחס כתעודה היסטורית במלוא מובן המילה. בעיני פרו נתפס הסרט כמוצר תרבותי שהוא תעודה ועדות על עולמם ומסגרות חייהם של יצרניו. הייצור הקולנועי מכיל תמיד רכיבים אידיאולוגיים או פוליטיים שחשיפתם תורמת להבנה טובה יותר של המציאות ההיסטורית הנחקרת (שלמה זנד,2002).
במסגרת זו אנסה לברר האם סרטים עלילתיים יכולים לשמש כתעודה היסטורית, כפי שטען פרו. את טענתו של פרו אנסה לאשש באמצעות הסרט "גליפולי" של הבמאי פיטר ויר.
סרט זה מתאר את מלחמת העולם הראשונה בכלל, ואת קרב גליפולי בפרט.
מלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת 1914 הייתה מלחמה בסדר גודל שהעולם לא ראה לפניה. 52 הכרזות מלחמה היו בין השנים 1914-1918 ושדה הקרב כלל את כול יבשת אירופה ושטחים מיבשות אחרות ומהאוקיינוס, בהנהגת צרפת, בריטניה ורוסיה כנגד גרמניה, תורכיה ואוסטריה.
מלחמה זו נתפסה כאירוע טוטאלי כלומר, התגייסות טוטאלית של המדינה, הכלכלה, משאבי האנוש והתרבות למען המאמץ המלחמתי (מלמן,1998/9). השנים שקדמו למלחמה אופינו בדואליות מסוימת באירופה למשל: מצד אחד חופש תנועה כמעט מוחלט בין תושבי אירופה ממדינה למדינה ושיתופי פעולה כלכלים תרבותיים ומחקריים בין אנשים מלאומים שונים באירופה, מצד שני לעומת, הפתיחות הזאת, החלו תחושות לאומיות ולאומניות בקרב ציבורים גדולים במדינות האירופיות. דוגמא נוספת לכך היא התנועה הליברלית שצברה תאוצה תנועה אשר רואה את המלחמה כאמצעי פסול להשגת מטרות מדיניות ואחרות אל מול התפתחותן של תנועות פשיסטיות כאלה ואחרות אשר ראו במלחמה מעבר לאמצעי להשגת מטרות, מטרה בפני עצמה.
כאמור, לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה שררו מגמות מנוגדות באירופה שהדוגמא הבולטת והמשמעותית ביותר לניגוד המגמות הייתה השאיפה לשלום  אל מול ההכנות למלחמה. –