ניתוח הסרט "החיים על פי אגפא" בעזרת תיאוריות קולנועיות של ריאליזם    סרטו של אסי דיין מבקש אולי להציג תמונה ריאליסטית במידת האפשר של ישראל. גם בסרט, כמו בחיים, אין גיבורים ראשיים. הדמויות מוצגות לנו כפי שהן, במלוא יופיין וכיעורן. אך באיזה קנה מידה נבחנת הריאליסטיות של הסרט? ברינקר טוען במאמרו, כי לריאליזם מספר מאפיינים (ברינקר, 13-16). ניתן לבחון את אותם מאפיינים שמונה ברינקר ביחס ל"חיים על פי אגפא". "החיים על פי אגפא" מספר את סיפורם של יושבי פאב תל-אביבי טיפוסי בשנות התשעים בשם "בארבי", ב-24 השעות האחרונות בחייהם. כל אחד מבאי הפאב מייצג רובד אחר בחברה הישראלית- עם הדעות הפוליטיות, המטענים החברתיים, האתניים והתרבותיים שלו. ל"בארבי", ששמו נגזר מ"אברבנאל", מגיעים כל אותם טיפוסים במטרה להימלט מישראל של שנות התשעים- אך מוצאים אותה מחכה להם שם: מבולבלת, חלוקה, פצועה ובעיקר כמהה לאהבה.
כולם מכירים את כולם אבל בעצם, אף אחד לא מכיר את השני באמת- בעלת הפאב, דליה, אוהבת את אלי הנשוי, שמסתיר ממנו את עובדת היותו חולה בסרטן; סמיר, הטבח הערבי, שלא מודה שנפצע על ידי צה"ל, ואת כל תסכולו מוציא על לוי הערס, כשהוא דוחף את פניו לתוך סיר שמן רותח; ריקי המעורערת, שרוצה להתאבד אחרי שנטשה את בנה ובעלה, שוכבת עם בני השוטר, שבוגד בליאורה הברמנית, שמצלמת את כולם ומטביעה אותם על פילם של "אגפא". הסרט מצולם ברובו בשחור-לבן, למעט השוט האחרון, שבו המצלמה נעה ומצלמת את צילומי הגיבורים תלויות על חבל ארוך, עד שהיא יוצאת מבעד לחלון ומשקיפה על תל-אביב.
   סרטו של אסי דיין מבקש אולי להציג תמונה ריאליסטית במידת האפשר של ישראל. גם בסרט, כמו בחיים, אין גיבורים ראשיים. הדמויות-