הפיוט "לכה דודי" שחובר ע"י רבי שלמה אלקבץ, מקובל ופייטן שחי בצפת, נדפס לראשונה במחזור כמנהג הספרדים בשנת 1584. הביטוי: "לך דודי לקראת כלה"  מקורו במנהגם של שני אמוראים תושבי הגליל רבי חנינא ורבי ינאי שהיו נוהגים להתעטף בבגדים נאים בערב שבת ולומר "בואי כלה" (חנינא) וכן "בוא ונצא לקראת שבת המלכה" (ינאי(. העדות התלמודית הזאת מספרת על מנהג שמצורפת אליו אמירה: רבי חנינא מפנה את קריאתו לחבריו. הוא קורא לשבת מלכה ופונה לחבריו בלשון רבים. עדות זו מלמדת אותנו כמה מוקדם נעוצה התופעה של שילוב בין גורם מילולי ובין גורם ביצועי כצעד הראשון הפותח את קבלת השבת. המנהג היה נהוג בשעת הנהגת סדר קבלת שבת בצפת, לצאת לשדה לחגיגת קבלת השבת. היציאה בתהלוכת המון אל מחוץ לעיר, היה בה משום השראת חגיגיות ושמחה של מצוה המונית. המנהג הונהג כבר בראשיתה של הנהגת קבלת שבת בעיר הקודש צפת. אחת הסיבות להתפשטותו המהירה של הפזמון היא כאמור השמועה שהארי ז"ל סמך ידו עליו.
יתרה מזאת, האר"י עצמו היה שר אותו.            בעניין ערכו הפיוטי של לכה דודי, הרב אבידע אומר כי אלקבץ הוא "משורר אמיתי  שהוציא דבריו ממעמקי הלב וכל הגה מפיו הוא רגש פנימי" תשבחות נוספות זרמו על השיר לכה דודי. הרדר הסופר הגרמני הנודע תרגם אותו לגרמנית מרוב שמצא חן בעיניו, והיינריך היינה ייחסו לר' יהודה הלוי מרוב השפעת השיר עליו. נאמר עליו כי הוא "אחת היצירות המצויינות ביותר בשירה הדתית שבעולם"; "אין ערוך ואין דומה לו ביופיו והדרו".  השיר כבר מאות שנים מושר על ידי כל חלקי העם, בעל ערך פיוטי רם, וגורם להתעלות רוחנית של השרים אותו. מפליא, כי לפחות תשעים אחוז מחרוזי לכה דודי בנויים על מקורות מקראיים המקבילים כמעט לכל חרוזיו. עם זאת, מצטרפים קטעי הפסוקים בלכה דודי לידי סימפוניה אורגנית מופלאה.