סוגיית תום הלב.
סעיף 39 לחוק החוזים- כללי (להלן: החוק), מדבר על קיום של חיוב או זכות הנובעים מחוזה בדרך מקובלת ובתום לב. בפס"ד שירותי תחבורה ציבוריים פירש ביהמ"ש את הסעיף הנ"ל ואמר כי דרישת תום הלב הינה להתנהגות שתיעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין בעלי החוזה בינם לבין עצמם.
השופט אלון בפס"ד לסרסון מפרש את סעיף 39 הנ"ל ואומר שיש מכוח העיקרון של תום הלב ליצור חיובים נוספים שאינם נזכרים במפורש בחוזה אך, משתמעים מהחיובים שבחוזה ונלווים להם.
במקרה דנן, משה יכול לטעון כי אהרון לא נהג בתום לב בעקבות הצהרתו כי הוא מעוניין רק בהטבות שהובטחו ע"י הרשויות. מאידך, אהרון יכול לטעון כי משה לא נהג בתום לב מכיוון שהיה אחד מראשי המושבים וידע שאחת המטרות המרכזיות היא הגברת התוצרת החקלאית והפעלת משק נטוש.
מה תוקפה של ההסכמה בין הצדדים, לגבי ההודעה שצריך משה להודיע לאהרון כשהסחורה בידו, כאשר הסכמה זו לא מנוסחת במפורש בחוזה ואף, בוצעה לאחר חתימת החוזה (לעניין זה, לחיצת היד)?
כפי הנראה, זהו הסכם ג'נטלמני. כלומר, אם יידון העניין בבימ"ש, סביר להניח, שאהרון לא יוכל להשתמש בטענה כי, משה לא קיים הסכם זה, כבסיס לביטול החוזה מכיוון שהסכם מסוג זה אינו שפיט אלא, אם הוא נוגד תקנת ציבור. משה יכול לטעון כי, אכן, הסכם זה לא נכלל בחוזה ולפיכך, אינו מחויב לקיים אותו.