ס' 35
לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי מי שהתרשל כלפי אדם, שביחס אליו מוטלת עליו החובה שלא לנהוג כפי שנהג, הריהו רשלן, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו "עושה עוולה", היא עוולת הרשלנות.
בעבודה זו נדון באחריות המדינה ועובדי ציבור לעניין עוולת הרשלנות המוזכרת לעיל בהתייחס למקרה הנדון. ראשית, נדון באחריותה של המשטרה למות האב. כדי לבסס את אחריות המשטרה בגין רשלנות עלינו לבדוק האם יסודות עוולת הרשלנות: חובת זהירות, התרשלות ונזק, מתקיימים במשטרה. על מנת לבדוק האם המשטרה חבה חובת זהירות כלפי האב עלינו לערוך את "מבחן הצפיות"- תחילה נבדוק האם קיימת חובת זהירות מושגית בין המשטרה לאב; כלומר, האם ישנם "יחסי רעות" ביניהם. ס' 3 לפקודת המשטרה וכמו כן הפסיקה קובעים כי המשטרה אמונה על שמירת ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. המשטרה תטען כי חובתה היא חובה ציבורית ולפיכך לא מתקיימים "יחסי רעות" בינם לבין האב; מנגד תטען המשפחה כי בצד החובה הציבורית קיימת גם חובה פרטית ולכן כן מתקיימים "יחסי רעות". אם נענה לשאלת חובת הזהירות המושגית בחיוב, ניגש לבדוק האם קיימת חובת זהירות קונקרטית בין המשטרה לאב; כלומר, האם לעניין המקרה הקונקרטי קיימת החובה הנ"ל. במקרה דנן, אכן מתבצע פשע ופגיעה בביטחון תושבי המדינה, והדבר אף מדווח למשטרה- דבר אשר "מקרב" את האב אל המשטרה והופך את החובה הכללית לקונקרטית. בנוסף, נק' המוצא העקרונית היא, כי במקום שהנזק צפוי (כעניין פיסי/טכני) חובה לצפותו (כעניין נורמאטיבי), אלא אם כן קיימים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה. בפס"ד וייס אומר ביהמ"ש כי קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בנוגע לעניין חובת הזהירות הקונקרטית של המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, העלולה לפגוע בפעילות השוטפת של המשטרה.