סוגיית הנקמה במחזות אוריפידס: מדיאה והקבה הקדמה "לא קיים אדם שהוא בלתי תלוי , האחד הוא עבד הגורל השני הוא עבד תאוות הממון השלישי הוא עבד דעת הקהל והציבור והאחר הוא עבד החוקים" העולם המתואר הוא עולם רחוק מאתנו עד שבעצם יש ניסיון לברר מהם ההנחות הכלליות שמובלעות בטרגדיה היוונית, השאלה הבסיסית שהמחזאים היווניים שאלו, אלו הן שאלות המעסיקות גם אותנו היום במושגים של חופש האדם, האוטונומיה, הפטליזם, גורל, משמעות החיים ביחס למות, טוב ורע, צדק ואבל וכו'. העלילה של המחזות שאובה מעולם המיתוס.
הטרגדיה היא סוג מסוים של טקסט ספרותי שבו באות לידי ביטוי השקפות פילוסופיות שונות וזו הסיבה כי מרבית הפילוסופים המרכזיים עסקו בטרגדיה היוונית.
אפלטון: הטרגדיה היוונית מהווה סכנה לכל מערכת חברתית שהוא חשב כראויה להוקרה, אם הוא חשש מהטרגדיה זה משום שהייתה לה השפעה מרבית, אפלטון השקיע זמן בדיון על ההשפעה של הטרגדיה כי הוא חשש ממיקומה המרכזי.
אריסטו: השקיע בניסיון לנתח את הטרגדיה כז'אנר של אמנות בספר "פואטיקה" שהוא המפתח ל מהי טרגדיה, הוא מנסה לבדוק את היסודות ממנה מורכבת הטרגדיה.
לפי התפיסה המקובלת החלה הטרגדיה לצמוח כז'אנר ספרותי והגיע לשיאה במאה ה-5 לפנה"ס ואחר כך דעכה, עלייתה ודעיכתה הייתה בעיר אחת – אתונה.
המחזות ששיכים לז'אנר הזה נכתבו ע"י המחזאים: איסכילוס בין השנים 5
5 – 456 לפנה"ס, סופוקלס 497 – 405 לפנה"ס ו- אוריפידס 485 – 407 לפנה"ס.
המחזות נכתבו במיוחד עבור חגיגה שבמהלכה המחזות עלו על הבמה.
מקורה של הטרגדיה, מדובר במחזה של שורשים דתיים ונמשך לכל אורך המאה ה- 5 לפנה"ס במסגרת תקופת זמן מאוד מוגבלת שהיא חגיגה לכבוד האל דיוניסוס – אל הפריון, ההצגות הועלו על הבמה כחלק מהאופי הפולחני הדתי, בראשיתה הייתה הטרגדיה שיר הלל לאלים ולקראת סוף המאה ה- 6 התחילה לקבל את האופי המיוחד של מחזה כאשר היסוד הדתי נשמר בה.
החגיגה נערכה בתחילת האביב ונמשכה 7 ימים, ב- 3 מתוך הימים הועלו מחזות על הבמה, המחזות הועלו רק בזמן זה ולא מעבר לכך. הטרגדיה התפתחה מתוך מערכת שירים סתירים וריקודים של אנשים ומכאן שמה טרגדיה = טרגוס – תיש = שירת התיש.
באותם 3 ימים בהם הוצגו הטרגדיות היוונים היו ממלאים את האקרופוליס באתונה.
מדובר5 בסוג של מחזה שיש בו מקהלה ששרה ושהחברים גם רוקדים. בראשיתה הטרגדיה נכתבה כמחזה שלאט ובהדרגה הועלה היסוד הדרמטי עבור שחקן אחד ששיחק ולאחר מכן הוסיפו שחקן נוסף וכך הלאה.
השחקנים ניהלו דיאלוג אפלטוני, עם מספר שחקנים ניתן היה להכניס את היסוד הדרמטי, התנהל עימות בין השחקנים ובמוקד המחזה יש משבר מכל מיני סוגים. במסגרת היחסים נכנס יסוד דרמטי שהופך את המחזה לדרמה ולא סתם שיר הלל לאלים.
תפקיד המקהלה במחזה הוא לשבור את האילוזיה, את ההזדהות הקהל עם השחקן הטרגי. המקהלה חותכת את שטף האירועים בעולם הראלי.
המחזות ביוון הקדומה נרקמו סביב סיפורים מהמיתולוגיה היוונית. בתקופה ההיא החלה תפנית ביחס את העולם של המיתוס היווני, במאה ה – 6 התחיל טאלס להשמיע את דעתו ולאט לאט החלה שקיעתה של המיתולוגיה, הטרגדיה היוונית סובבת סביב סיפור שלקוח מן המיתולוגיה היונית שרקם המחזאי ודרכה הביע דעה, תפיסה שהיה בה התמודדות עם דברים שעמדו על הפרק. כשאנשים ראו את המחזה ראו מחזה עם ציר עלילה מהמיתולוגיה. הצופים ראו מחזה עם שאלות שהעסיקו אותם, האנשים שנאספו לראות את המחזה ראו את המחזה לא כיצירת אמנות לשם אמנות אלא ככלי שבעזרתו המחזאים התמודדו עם שאלות שעמדו על הפרק. השאלות שהוצגו במחזה העלו ויכוחים וכך המחזה / טרגדיה נתפס כמכשיר שהיו בו היסודות הנכונים למשוך את הרגש והדמיון, לא היו נאומים תאורטיים, המחזה השפיע על רגש הצופים והכוונה הייתה ליצור בסיס להתמודדות עם בעיות שעמדו על הפרק.
העובדה שהמיתולוגיה הייתה ידועה לכל, סיום המחזה בדרך כלל היה גם כן ידוע זוהי נקודה נוספת שלא אפשרה ליצור אשליה. אוריפידס אוריפידס הוא השלישי והאחרון בשורת שלושת הטראקיגנים הגדולים של –