מבוא:
"שלום כבוד הרב. אני כותב בעניין שכבר נשאלת עליו בעבר בפורום 'מורשת', והוא הנידון: יש לי יצר מאוד חזק, ואני מרבה להתבונן במראות אסורים. בהתאם לכך, אני גם לפעמים שופך זרע לבטלה.. מה שאני לא מנסה, שוב ושוב אני נכשל, ממש כמו ילד קטן! בבוקר כשאני מתעטף בציצית, אני מכון שהציצית תחזק אותי בשמירת העיניים.. וגם אח"כ יש איזה תיקון שאני אומר שהלוואי שאמנע אפילו בשוגג.. ועם כל זה אני נכשל שוב ושוב.. מה עושים? " שאלה זו שנשאלה ברשות הרבים שבאינטרנט, נשאלת בחשאי בליבותיהם של רבים מהנערים הדתיים. נערים אלה המצויים בגיל ההתבגרות, נאלצים להתמודד, לרוב לבדם, עם המתח שבין דחפיהם המיניים, ש'מקבלים' עידוד וגירוי מתמיד מהתרבות ומהסביבה התקשורתית, לבין הצו הדתי הברור, שאוסר מימוש של אי אלו מדחפים אלו, עד למסגרת של נישואין. התמודדות זאת שבין 'יצר הרע' ל'יצר הטוב', לא הומצאה היום, ומאז ומתמיד יוחסה ליצר המין, עוצמה שקשה להתמודד עימה. מראשית סיפורי המקרא מספרת לנו התורה על המאבקים, ההתמודדויות, ולפעמים הנפילות, שעברו על גדולי ישראל בסוגיה סבוכה זו. בולטת התייחסותם של חז"ל לתחום התודעתי של העיסוק בעריות, הנקרא על ידיהם 'הרהור עבירה'. חז"ל מבחינים בין המעשה עצמו (העבירה) לבין המחשבה אודותיו (הרהור עבירה). כך למשל במסכת קידושין ביחס למי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אישה:     "רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא: כל ימיו בהרהור עבירה. אמר רבא, וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה, יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו" (קידושין כט ע"ב) גמרא זאת רלבנטית ביותר לענייננו בנוגע להתמודדות החינוכית של חז"ל עם יצר המין, אך לבד מזאת, היא חושפת בפנינו את הטרמינולוגיה החשובה שבין 'הרהור עבירה' ל'עבירה'. טרמינולוגיה זאת חשובה, שכן היא מבחינה את יצר המין מהרבה מאוד איסורים הלכתיים אחרים, שבהם המדד לחטא הוא המעשה עצמו. בעריות, גם אם לא נעשתה עבירה ממשית במציאות, עצם ההתעסקות התודעתית במין כבר נחשבת לבעייתית. לעיתים נראה בגמרא שההתעסקות התודעתית במין אף חמורה מעשיית מעשה מיני מובהק כפי שמשתמע מהגמרא ביומא:
"הרהורי עבירה קשו מעבירה" (יומא כט ע"א) שתי מגמות שונות לפרשנים בהסברם מימרא זאת. רש"י ותוספות רי"ד פירשו דברים אלו ביחס לעוצמת הגירוי, שהרהור מעורר יותר תאווה מהמעשה עצמו:
"הרהור עבירה קשה מעבירה פי'- יותר מתאווה אדם על העבירה כשמהרהר עלי', מעבירה עצמה כשהעבירה לפניו ועוסק בה" הרהורי עבירה – תאות נשים, קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה.
הרמב"ם לעומת זאת, וחכמי הקבלה ובראשם הרמב"ן, פירשו מימרא זאת ביחס לחומרת הדבר, שהרהור עבירה חמור יותר מעבירה עצמה. כך כותב הרמב"ם במורה נבוכים:
כבר ידעת אמרם הרהורי עבירה קשין מעבירה, ולי בפירושו פירוש נפלא מאד, והוא שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החמר שלו כמו שבארתי, שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכים אחר צורתו, וכשיחשוב במרי ובעברה ימרה בנכבד שבשני חלקיו, ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב, כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה וכל כוחותיה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויין לו להתדבק בעליונים לא לרדת להשיג השפל.
וכך מצינו באגרת הקודש של הרמב"ן: ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי בהיות אדם מחשב בדברי רשע וטנוף מחשבתו נדבקת בטנופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים שהרי היא מטמאה במגע, אבל אלו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטה לשמים, יקל מעליו יותר מהרהור הרע [שהוא נדבק בעליונים] והוא קרוב לקצץ בנטיעות.  בין אם הרהור עבירה מעורר יותר תאווה, ובין אם הרהור עבירה הוא מעשה יותר חמור מעבירה,  בעידן שבו הגירוי ומשיכה המינית הם הגורמים המעצבים אף את סל הקניות של האזרח, הרהור עבירה הוא אחד מהתחומים הקשים ביותר לנער ככלל, ולנער הדתי בפרט. הפער בין עוצמת הגירוי וההרהור, לבין חוסר היכולת לממשו יוצר לנער הדתי תסכול, נקיפות מצפון, רגשות אשמה כבדים וביטויים פרטיים לגירוי, כדוגמת האוננות.   "אמר רב עמרם אמר רב, שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה, ולשון הרע" (בבא בתרא קסד ע"ב) התודעה המוצפת של הנער בדבר המין, היא אשר דוחפת אותו למימוש הגירוי ע"י אוננות. האוננות איננה המעשה המיני המובהק מאחר שהיא נעשית בין האדם לעצמו, והמעשה המיני המובהק מתקשר להתייחדות של שניים, זכר ונקבה. האוננות היא גירוי באמצעי הרבייה לצורך הנאתו האישית של האדם. כתוצאה מגירוי זה נפלט מאיברו של הזכר נוזל, המכיל בתוכו את תאי הזרע. מבחינה הלכתית, רגעים אלו מהווים לחלק מהדעות, את התממשותו של אחד מהאיסורים ההלכתיים החמורים ביותר בתורה, כפי שמציין למשל השו"ע: א (א) אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה …
חיבורם של גורמים אלו: העומס התודעתי במין בגיל ההתבגרות, ריבוי תופעת האוננות עם ההתייחסות ההלכתית החמורה הן לתודעה המחשבתית והן למעשה האוננות עצמו, מביאים אותנו לקונפליקט הקשה והסבוך בו נמצאים בימינו רבים מבני הנוער הדתי. קונפליקט זה מזמין ומחייב התמודדות חינוכית מצד האנשים הקשורים במערכת החינוך, ואכן נכתבו מספר ספרים ומאמרים להתמודדות החינוכית עם תופעת האוננות.  בעבודתי, ברצוני לבחון את השוני בין דרכי ההתמודדות החינוכית, שמציעים המחברים השונים. עיקרה של העבודה בפרק ד, בו אני עורך השוואה בין המחברים השונים, בהתייחסותם לשלושת הפרמטרים הבאים: מניעה- כיצד ניתן למנוע את החטא.
חומרת העוון- מהו חומרתו של חטא זה, ומהו השיקול החינוכי הנכון ביחס לחשיפתו בפני תלמידים.
תשובה ותיקון- איך מתקנים את הפגמים והתחושות הקשות, המלוות את החטא. לשם כך אני מקדים, בפרקים ב ו- ג סקירה של היחס ההלכתי והכללי, למעשה של הוצאת זרע לבטלה. כמובן שמתוך כך, עולות שאלות כלליות הרבה יותר כגון: היכן כדאי להטיל את כובד המשקל החינוכי? במניעת החטא? בתיקון התשובה שלאחר החטא? בפיתוח שפה דתית ההופכת את החטא לחלק מעבודת ה'? בלימוד שונה של הגדרת האיסור?
האם רגשות האשם שמופיעות בקרב הבני נוער הם תולדה של החטא או דווקא של החינוך?  אני מקווה שעבודתי תיתן פתח וכיוון לעוסקים בשאלות אילו, וניתן יהיה לסייע בצורה טובה יותר, לנערים שנפשם הסתבכה במעשה של הוצאת זרע לבטלה (להלן הוצז"ל).  תוכן:
עמוד:
מבוא
3-6.
פרק א:
הוצאת זרע לבטלה בספרות התורנית, במשך הדורות.
7-11.
פרק ב:
היחס להוצאת זרע לבטלה, בספרות הכללית העכשווית.
12-13.
פרק ג:
הצגת הספרות החינוכית בנושא הוצאת זרע לבטלה:
ג.א.- מבוא
ג.ב.- סקירת הספרות.

1 4-16.
17-19.
פרק ד:
השוואת הספרות החינוכית בנושא הוצאת זרע לבטלה:
ד.א.- מניעה- כיצד להימנע מהחטא.
ד.ב.- חטא- מהו היחס הנכון לחומרת העוון של הוצאת זרע לבטלה.
ד.ג.- תיקון ותשובה- מהם דרכי התיקון המוצעים לנער.

2 0-
5 .
26-34.
34-40.
פרק ה:
סיכום.
41-42.
פרק ו:
ביבליוגרפיה. 
4 3-44.