המאמר הנוכחי מבקש להשיג מספר מטרות – לסקור את כל שיטות ההפחתה שנידונו בספרות המחקרית.
ליצור טקסונומיה שתארגן תחתיה את כל השיטות לקטגוריות ולתת-קטגוריות.
לדון בשאלת השימוש הבלעדי או המשלים בשיטות השונות.
לדון בשאלת היעילות של השיטות השונות.
לברר את הגורמים השונים המשפיעים על בחירת/אי-בחירת שיטה מסוימת.  שיטות להפחתת דיסוננס – מאמר סקירה תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי מהווה חלק מגל של תיאוריות בפסיכולוגיה החברתית שמדגישות את הצורך של הפרט בעקיבות ואיזון בין מרכיבים קוגניטיביים, אפקטיביים וקונאטיביים  (למשל, תיאורית האיזון ההכרתי  (היידר,
1 958)). פסטינגר (1957) טען שכאשר נוצרת סתירה בין שתי קוגניציות (למשל, עמדה והתנהגות סותרת-עמדה) הפרט חווה תחושה שלילית של דיסוננס (חוסר-התאמה), שאותה הוא שואף להפחית ככל יכולתו. פסטינגר (1964) הגדיר תחושה שלילית זו באמצעות אנאלוגיה מעולם הצרכים הפיזיולוגיים הראשוניים – "הדיסוננס הקוגניטיבי הוא בר-השוואה לכל מצב אחר של צורך. כשם שרעב מעורר מוטיבציה [להפחתתו] כך גם הדיסוננס מעורר מוטיבציה [להפחתתו]". הוא נימק את ההשוואה בכך ש"דיסוננס קוגניטיבי מוביל להתנהגות שעלולה להיראות מוזרה מאוד אם מנסים לבחון אותה מנקודת המבט של המניעים המקובלים" (כלומר, מניעים שאינם הפגת מתח שלילי), וכן בכך ש"ישנן ראיות לכך שמידת הפחתת הדיסוננס היא פונקציה ישירה של עוצמת הדיסוננס הקיים" (ממש כשם שכמות האוכל הנצרכת היא פונקציה ישירה של מידת הרעב). על אף הדמיון הבולט בין הדיסוננס הקוגניטיבי לצרכים אחרים, נראה שאין בנימוקים דלעיל כדי להצדיק זהות מוחלטת. ברם וכהן (1962), למשל, חולקים על ההנחה לפיה הדיסוננס כשלעצמו מניע את הפרט, ומתנים את המתח השלילי ב"התחייבות קודמת שיש לה השלכות על סיפוקם של צרכים חשובים" (עמ' 230).
תפיסה זו מקדימה את טענתו של ארונסון (1968) לפיה התחושה השלילית מותנית בקיומו של איום על מושג העצמי. רעב, לעומת זאת, אינו מצריך תנאים מקדימים – מלבד חסרון המרכיבים התזונתיים כשלעצמו – בכדי לייצר מוטיביציה להפחיתו.
אולם נראה שהשוני נעוץ לא רק בדרך שבה נוצרים הצרכים, אלא גם בדרך שבה הם מופחתים. כאשר אנו עוסקים בצרכים פיזיולוגיים כגון רעב, עייפות, או עוררות מינית, הרי שישנה רק דרך אחת בה ניתן להפחית כל אחד מהצרכים הללו – לאכול, להגיע לסיפוק-מיני, ולישון, בהתאמה. האורגאניזם מונע באופן אינסטינקטיבי להפחית את הדחף, ואין לו שיקול-דעת בנוגע לדרך-