תוכן עניינים:
מבוא -..1
פרשת קצב – סקירה 2
שאלת הסוביודיצה במשפט קצב – דיון -3
פרשת קצב מול פרשת רמון -6
סיכום -10 רשימה ביבליוגרפית –…11
מבוא:
עיקרון הסוביודיצה, עד לשנת 2001, אסר על פרסום פרטים על עניין אזרחי או פלילי שהיה תלוי ועומד בדיון בבית המשפט וזאת על מנת למנוע השפעה חיצונית על ההליך המשפטי התקין, וחריצת דין נאשם שטרם הוכחה אשמתו על ידי התקשורת או הציבור. איסור זה גובה בחוק בתי המשפט, סעיף 71, שקבע:    71. פרסומים מיוחדים (א) לא יפרסם אדם דבר על ענין התלוי ועומד בבית משפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.
  (ב) בעניין פלילי יראו עניין כתלוי ועומד בבית משפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום – עד סיום ההליכים.
  (ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.
  (ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו – מאסר שנה אחת.
בשנת 2001 התעורר אצל רבים הצורך לבטל את חוק הסוביודיצה בטענה כי הוא מונע מהציבור בישראל מידע חיוני, וכי השופטים בלאו הכי מחויבים לשיפוט מקצועי שאינו מושפע מגורמים חיצוניים אלא מסתמכים על ראיות משפטיות בלבד. רצון זה בא לידי ביטוי בהצעת החוק של חברי הכנסת אופיר פינס (עבודה) , וזהבה גלאון (מר"צ) לביטול הסוביודיצה.
החוק פורסם ברשומות ביום
5 מרץ
2 002 והפך לחוק רשמי במדינת ישראל. כלל הסוביודיצה לגבי פרסום הליכים אזרחיים שתלויים ועומדים בבתי המשפט, חלף ועבר לו מן העולם. כלל הסוביודיצה תלוי ועומד רק כנגד הליכים פליליים שנפתחו כנגד אדם.
  כותרת סעיף 71 בחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984 שונתה מ"פרסומים מיוחדים" ל"מניעת פגיעה בהליך פלילי". כך למעשה הופסק האיסור של החוק לפרסום דעה לגבי משפטים אזרחיים שנדונים בבתי המשפט בישראל.
חוק זה מעמיד את התקשורת הישראלית ,אליה אתייחס בעבודה זו, במצב סבוך ובעייתי, במיוחד בפרשיות הקשורות באישי ציבור. מחד תפקידה של התקשורת הוא לשמור לדווח על כל פגיעה בטוהר המידות של נבחרי הציבור ובכך לשמר את תפקודו התקין של משטר דמוקרטי, וכל זאת תחת עיקרון חופש הביטוי, ומאידך, על פי החוק, מהרגע בו הוגש כתב אישום פלילי נגד נבחר ציבור אין על התקשורת לפרסם אף פרט בסוגיה זו עד להכרעת בית המשפט זולת למועדי הדיונים. קיימת פה סתירה אם כן, בין השכפ"צ של העיתונות, חופש הביטוי, שהוא מאבני היסוד של הדמוקרטיה ,לבין החוק, שכן לעניות דעתי אין דרך לעסוק בפרשיות כל כך רגישות בכלי התקשורת מבלי לעבור על חוק הסוביודיצה, אך מצד שני לציבור יש זכות מלאה לקבל את מלוא המידע על נבחריו.
בעבודה זו אעסוק בטיפול התקשורתי לה זכתה פרשיית נשיא המדינה משה קצב. פרשייה זו עדיין מצויה תחת חקירה משטרתית וטרם הוגש כתב אישום בנושא. אך העיסוק התקשורתי חסר התקדים בפרשייה זו מעלה בעיה נוספת הנוגעת לחוק הסוביודיצה –  האם כלי התקשורת יכולים לפרסם פרטים הנוגעים לסוגיה הנמצאת בתהליכי חקירה?
במקרה זה עלול להיווצר מצב מסוכן של "משפט ציבורי" טרם הוכחה אשמתו או חפותו של הנאשם ,שכן חלקה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל הוא גדול. טשטוש הקו המפריד בין התקשורת שבמדינה דמוקרטית מכונה "הרשות הרביעית" לבין הרשות השופטת עלול להיות הרסני לשמירה על הליכים תקינים.
אך התקשורת והציבור הם לא המשתנים היחידים במשוואה המסובכת הנוצרת במקרה כזה. גם בתי המשפט נכנסים למלכוד.    במידה ומורשע נבחר הציבור העומד למשפט הוא בעצם כבר שילם מחיר כבד בתקשורת ובציבור עוד בטרם נקבע עונשו מחד, ומאידך על השופטים להתעלם מעובדה זו לחלוטין כי אם לא יעשו כן עבודתם לא תהיה מקצועית, דרישה כמעט לא אנושית בהתחשב בכמות המידע המתפרסם בחקירות ובמשפטים מעין אלה בכלי התקשורת הכתובים והאלקטרוניים. בהנחיות לתובעים שפרסם היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1992 נאמר כי תביעה על עבירת סוביודיצה תוגש רק כאשר יש חשש ממשי להשפעה על מהלך משפט או תוצאותיו. בפועל הוגשו עד כה רק כתבי אישום בודדים בגין עבירה זו. חוק הסוביודיצה למעשה מאבד את משמעותו שכן האפשרות להוכיח שפרסום מידע מסוים אכן פגע בהליכי המשפט התקינים היא אינה מוחלטת, ובנוסף החוק אינו חל על פרטים שפורסמו בתום לב. כך לא מתבצעת הלכה למעשה אכיפה אמיתית של החוק, והתקשורת מנצלת את הפרצות הללו להזרמת מידע רב בנוגע לסוגיות העומדות לחקירה ולמשפט, שלעיתים בשל התחרות הרבה בין כלי התקשורת, והרצון לראשוניות לא תמיד מגובה ולעיתים אף מתגלה כלא אמין.