בית הספר לתקשורת מבחן בית בתפיסת הביטחון של ישראל ת.הגשה: 28.6.08
סמסטר ב' שנה ב' כיצד התפתחה מדיניות הגרעין הישראלית מאז שנות הששים ועד היום?
נתח/י את השינויים הצפויים במדיניות זו אם תצטייד אירן בנשק גרעיני ישראל היא מדינה הנמנית עם שאר המדינות בעולם אשר ברשותן נשק גרעיני. על פי ברבש (2001), מטרותיה הביטחוניות של ישראל הן: מניעת סכנה קיומית לישראל, הגנה על גבולות המדינה וניצחון במלחמות. הנושא הראשי הוא מניעת סכנה קיומית והנשק הגרעיני מהווה את אחד מהקשריו.
רעיון הנשק הגרעיני בישראל עלה עוד בשנות החמישים על ידי בעל הסמכות הפוליטית הגבוהה ביותר בישראל באותה תקופה, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל- בן גוריון (בן עמי, נויברגר 1996). הוא טען שלישראל אסור להפסיד במלחמה נגד מדינות ערב כי דבר זה יביא לקיצה. לשם ההרתעה כלפי מדינות אלה, על ישראל להחזיק באופציה לנשק גרעיני למען הגנה עתידית. מי שפעל למען קידום תכנית האטום היו דוד בן גוריון, שמעון פרס וארנסט דוד ברגמן. במקביל,  בדצמבר 1960, התגבש חוג המורכב מישעיהו ליבוביץ' ואליעזר לבנה אשר מטרתו הייתה קידום תכניתו של בן גוריון לפיתוח נשק גרעיני בישראל. עקב כך, מאז שנות השישים העולם כולו ובעיקר ארצות ערב תהו האם ישראל מחזיקה בידיה נשק גרעיני. זאת מכיוון שישראל מעולם לא הודתה בהחזקתה נשק זה.
אי וודאות זו נועדה כדיי שארצות ערב יהיו "רגועות" ולא ימהרו להתחמש וליצור נשק גרעיני, ובו זמנית ישראל עדיין תוכל להוות הרתעה גרעינית. הנשק הגרעיני וההרתעה הגרעינית מרכיבים את האסטרטגיה הגרעינית שהיה לדוד בן גוריון באותה תקופה.  לאסטרטגיה זו הייתה התנגדות מצד יגאל אלון אשר טען טענה הפוכה, האומרת שהאיום שישראל תהווה דווקא יוביל לצד השני להתחמש נגד מדינת ישראל וכך היא תהיה מאוימת יותר ויותר. לכן, אלון העדיף להרתיע את מדינות העולם דרך לוחמה קונבנציונאלית ולא גרעינית, אך בסופו של דבר ההחלטה התקבלה על ידי דוד בן גוריון ושמעון פרס.
שיתוף פעולה אטומי עם צרפת:
…