המודלים של הפרוצדורה של הדיון הפלילי                                                                                                  (שיעור 1) הדין המהותי קובע את ההתנהגות הפלילית והעונש בצידה, העונש הפלילי הוא השיניים לאכיפת הכלל שכן בהעדר ענישה פלילית האיסור הפלילי הופך להמלצה בלבד. הדיון הפלילי הוא הכלי לאכיפת הכללים המהותיים.
הבחנה בין המשפט הדיוני למשפט המהותי מדובר בהבחנה קשה ועד היום לא נקבעו כללים ברורים המקובלים בכל שיטות המשפט בעולם. להבחנה בין זכות דיונית לזכות מהותית יש השלכות מעשיות.
שיטות המשפט הפלילי הדיוני :
קיימות שתי שיטות והם האדוורסארית והאינקוויזיטורית – תפקיד הפרוצדורה הפלילית לפי השיטות הוא חשיפת האמת.
השיטה האדוורסארית נהוגה במשפט המקובל וכאמור תפקיד הפרוצדורה הפלילית הוא חשיפת האמת. בניהול הליך פלילי יש שלושה גופים שהם נאשם /סנגור, התובע והשופט.
בשיטה האדוורסארית ההליך הפלילי הוא תחרות ומאבק בין שני צדדים ( נתבע מול תובע ) והם אקטיביים מאוד ואילו לשופט שהוא גוף ניטראלי יש תפקיד פסיבי.
השיטה האינקוויזיטורית נהוגה בעיקר במשפט הקונטיננטאלי השיטה האינקוויזיטורית  התפתחה בספרד גם לפי שיטה זו תפקיד הפרוצדורה הפלילית הוא חשיפת האמת.
לפי שיטה זו גם מבחינה מסורתית לשופט יש תפקיד מרכזי ואקטיבי המאפשר לו לחקור ולזמן עדים ואף לאסוף בעצמו ראיות.
לפי השיטה האינקוויזיטורית המודרנית התובע אינו בגדר יריב של הנאשם התובע אוסף ראיות גם לטובתו של הנאשם ומביאם לשופט, התובע נחשב לאורגן של המדינה בעשיית צדק. לשופט יש תפקיד אקטיבי והוא עשיית צדק עם החברה בכלל ועם הנאשם בפרט וזאת ע"י הרשעת האשם וזיכוי החף-מפשע.
בעולם אין שיטה אינקוויזיטורית טהורה או שיטה אדוורסארית המקובלת. השיטה המשפטית בעולם מבוססת או על גרעין של שיטה אינקוויזיטורית עם מרכיבים של שיטה אדוורסארית או גרעין של שיטה אדוורסארית עם מרכיבים של שיטה אינקוויזיטורית.  המשפט הישראלי מבוסס בעיקרו על תפיסה אדוורסארית עם מרכיבים של השיטה האינקוויזיטורית.
הפרקליטות – היא התביעה ומייצגת את המדינה בשתי השיטות.                                                                                 (2)  התביעה-הכללית בסמכותה :
1-      ניהול חקירה.
2-      החלטה להעמיד לדין.
3-      ניהול משפט במובן של הבאת ראיות לשם הרשעה. ערעור                                                                                                                                     (3)   בשיטה-האדוורסארית השופט מכריע לפי העובדות שהובאו לפניו.
במקרה שבו בית המשפט הרשיע בערכאה הראשונה, עונש של מאסר בפועל שנה , ומוגש ערעור ע"י הנאשם שהפך להיות מורשע לביהמ"ש המחוזי מה עם מיצוי העונש?
  יש צורך בבקשת צו לעיכוב הליכים!  משום שקיימת הנחה שהפס"ד של הערכאה הראשונה הוא נכון, אז הערעור לא חוסם את ריצוי העונש יש להגיש בקשה נפרדת לעיכוב מיצוי העונש.
השיטה-האינקוויזיטורית מכירה בשופט אקטיבי שבודק את כל התיק מבחינה עובדתית ומשפטית ולכן הערעור בשיטה זו נחשב למשפט חדש. חקירה-נגדית השיטה האדורסארית טוענת שהמוסד של חקירה נגדית זהו כלי יעיל לגילוי האמת ועימות בין העד לבין הצד השני שהוא בעל חלק במשפט, העימות יכול לגרום לגילוי האמת. המדינות שמתנגדות למוסד החקירה הנגדית טוענות שאין מדובר במוסד אמין ויעיל, ניתן להדריך שקרן ולהציגו כדובר אמת וניתן להתיש עד אמין שיראה בלתי אמין.
השיטה האינקוויזיטורית – ברוב המדינות שמאמצות את השיטה האינ' חקירה נגדית אינה קיימת וזה לא נובע מאופי השיטה. ראוי לציין ששיטות המשפט האינקוויזיטורית נעות לכיוון הכרה במוסד החקירה הנגדית. השיטה הישראלית – מתבססת על המודל האדוורסארי קרי הגרעין שלה אדוורסארי עם מרכיבים אינקוויזיטורים.             (4) לשופט אסור להתערב בניהול המשפט שיראה כאילו הוא צד להליך, תביעה או נאשם.
זכויות החשוד והנאשם בפרוצדורה הפלילית:   מודל ראשון – המודל המצומצם, אינו מקובל. מודל זה לא מתחשב במעמדם של חשוד ונאשם, לא מכיר בזכות לחזקת החפות אין זכות לעיון בחומר חקירה ואין זכות השתיקה. מודל שני – כולל בתוכו את כל זכויות היסוד של האדם וגם הזכות להליך הוגן לרבות זכות הייצוג זכות השתיקה זכות העיון בחומר שנאסף נגדו.
המודל השני שם את הדגש על הרשעת אשמים וזיכוי חפים מפשע קרי מניעת עיוות דין, לפי המודל הזה סטייה מכללי הפרוצדורה הפלילית תגרור אחריה החלטות כגון זיכוי רק אם מדובר בהרשעה בגדר עיוות דין – המבחן לכך הוא מבחן תוצאתי מודל זה הוא קיים במשפט הישראלי.
מודל שלישי –  הוא המודל הרחב ולפיו כללי הפרוצדורה הפלילית מעניקים לחשוד ולנאשם זכויות שפגיעה בהם תוביל למשל לזיכוי.  מודל זה לא מקובל בארץ, אולם התקבל בעניין משפט חוזר – בעניין קוזאלי בית המשפט קבע שהעדר ייצוג או ייצוג כושל יכולים להביא למשפט חוזר. ניתן לסכם כי המשפט הישראלי מבוסס על המודל השני שהוא מודל הביניים עם החריג לזכות הייצוג ורק בהקשר של משפט חוזר.
בעולם המשפט קיימים שני מודלים לפרוצדורה הפלילית:
מודל ראשון – לחימה בפשיעה – Crime Control:
מודל זה מדגיש את ההגנה על הציבור מפני הפושעים הפוטנציאלים לחשוד או לנאשם קיימת הגנה פחותה. לפי מודל זה חומרת העבירה כשלעצמה הינה עילה למעצר ההצדקה היא הפן ההרתעתי. מודל שני – משפט הוגן – Due Process: מודל זה מדגיש את זכויות החשוד והנאשם. מודל זה מציב את האיזון בין האינטרסים של החשוד או הנאשם לבין האינטרסים של הציבור לטובת החשוד או הנאשם. הדיון בין שני המודלים והשלכותיהם מתבטא היטב במשפט הישראלי בדיני המעצרים לאחר הגשת כתב אישום (מעצר עד תום ההליכים). בעקבות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ומאוחר יותר חוק-המעצרים:
חומרת העבירה אינה עילה למעצר המסוכנות היא ההצדקה למעצר ולא הרתעת הרבים.
החקירה המשטרתית :
המשטרה היא הגוף המרכזי שעורך חקירות לבדיקת חשד לביצוע עבירות פליליות.
בדיקה משטרתית ובדיקה של הפרקליטות :
המונח בדיקה לא מופיע בספר החוקים. מדובר במצב שבו המשטרה או הפרקליטות רוצות לבדוק האם יש לפתוח בחקירה, הבדיקה אינה מתייחסת לנבדק כאל חשוד ואין לזה רישום פלילי במשטרה. עיכוב ומעצר                                                                                                                                                 (5) עיכוב ומעצר מוסדרים בחוק המעצרים – 1996.    — התנאי הראשון: קיומו של חשד סביר לביצוע עבירה. ארבעה סוגי מעצר:
מעצר על ידי  שוטר ללא צו של בית-משפט; מעצר בידי שוטר בצו של בית-משפט; הארכת מעצר בידי שופט לפני הגשת כתב-אישום (מעצר ימים); מעצר עד תום הליכים לאחר הגשת כתב-אישום.
סוג נוסף של מעצר – מעצר עד ערעור – מעצרו של אדם שהורשע או שזוכה בערכאה הראשונה והוגש ערעור על פסק הדין.
זיכוי טכני הוא במצב שבו התביעה הכללית פעלה שלא כדין במהלך החקירה או אפילו תוך כדי משפט, ברור ששופט לא יזכה אדם בזיכוי טכני כאשר מדובר בעבירה חמורה, ייתכן מצב שבו בית-המשפט יזכה נאשם כאשר לא מתאפשר לנהל משפט לדוגמא פס"ד אבו-סעדה שכבר נמצא בירדן הנחשבת למדינת אויב ולכן אי אפשר לבקש את הסגרתו ולנהל משפט לכן קיבל זיכוי טכני.
שימוש בכוח קטלני בעת מעצר לפי ס' 19 וס' 26 ניתן להפעיל כוח סביר לביצוע מעצר     –     החוק לא מפרט את סוג השימוש בכוח ואין הבחנה בין שימוש בכוח קטלני לבין שימוש בכוח שאינו קטלני.
שני המקרים החשובים לסוגיה של שימוש בכוח קטלני בעת מעצר הם : גולד  ואנקונינה.
פס"ד גולד – משנות ה-50 קבע כי הסמכות לשימוש בכוח קטלני לשם ביצוע מעצר מותנית בשלושה תנאים :
מדובר במעצר חוקי –  השוטר רשאי לבצע מעצר, עם או בלי צו שיפוטי. המעצר מתייחס לעבירה מסוג פשע.
הסבירות – שימוש בכוח קטלני המביא לתפיסת אדם, ואין דרך אחרת לתפוס את האדם אלא ע"י שימוש בכוח קטלני.
הביקורת על פס"ד גולד אומרת שהוא רחב מדי ולכן יש לצמצם.
פס"ד אנקונינה – משנת 86 נקבע שיש לצמצם את התנאי השני, כך שלא כל עבירת פשע מצדיקה שימוש בכוח קטלני. השופט שמגר דרש סבירות שכוללת בתוכה פרופורציה בין הרעה שתגרם לבין הרעה שתמנע.                                     (6) הדרישה היא לחשד בביצוע עבירת פשע שכוללת בתוכה סכנה לחיים או לגוף, בנוסף השופט שמגר מתיר שימוש בכוח קטלני לעצור חשוד בביצוע רצח, הריגה, ריגול או בגידה. הגישה בספרות המשפטית ובפסיקה היא שהמעצר אינו עילה או הצדקה להמתת אדם בשימוש בכוח קטלני, ההצדקה היא מניעת סכנה עתידית כלומר ההצדקה בשימוש בכוח קטלני היא מניעתית, מניעתית במובן של מניעת התממשות סכנה עתידית.
הדין הרצוי לשימוש בכוח קטלני בעת מעצר ע"י רשויות השלטון התפקידים של המעצר הם:   1. מניעת שיבוש הליכי משפט    2. מניעת הימלטות    3. מסוכנות. הסוגיה של מסוכנות לא נימנת מבחינה עקרונית על הצדקות המעצר, שכן  אין במניעת התממשות סכנה כדי להביא לחשיפת האמת. המסוכנות מוכרת במשפט הישראלי ובמשפט המשווה כהצדקה למעצר וזאת משיקולי מדיניות משפטית.
שימוש בכוח קטלני בעת מעצר יכול להיות מוצדק בשלושה מקרים:
המעצר כרציונל לשימוש בכוח קטלני – המעצר כאמצעי למיצוי הדין עם חשוד או נאשם אינו יכול להיות הצדקה לשימוש בכוח קטלני.
מניעת הרבים כהצדקה לשימוש בכוח קטלני בעת מעצר – המדינה שולחת מסר לפיו היא לא מוותרת לעבריינים הבורחים ממעצר.                                                                                                                                       (7- כפול) סיכול סכנה עתידית – הסמכות לשימוש בכוח קטלני מותנה בקיומה של סכנה.                                                     האם יש לדרוש סכנה מוחשית, סכנה קונקרטית או שמא ניתן להסתפק בסכנה אבסטרקטית בנוסף האם יש לדרוש סכנה מיידית או שמא ניתן להסתפק בסכנה עתידית.     שאלה נוספת היא האם ניתן להיעזר בחזקת המסוכנת שקיימת במקרים אחדים בדיני המעצר. אין לקבל את חזקת המסוכנות שבסעיפים 21 ו 23 לחוק המעצרים, כלומר יש לדרוש בפועל קיומה של סכנה.  לפי סעיפים 21 ו-23 לחוק המעצרים חשוד או נאשם בעבירות מסוימות הוא בחזקת אדם מסוכן. לחזקת המסוכנות בדיני המעצרים יש היבט ראייתי במובן שקיימת חזקה יחסית הניתנת לסתירה לפיה אדם החשוד בעבירות מסוימות הוא מסוכן. המסקנה היא שבדיני המעצרים יש הצדקה מסוימת לחזקת המסוכנות אולם אין שום הצדקה לקיומה של חזקת המסוכנות בסוגיה של שימוש בכוח קטלני.   האם יש לדרוש סכנה מיידית או ניתן להסתפק בסכנה עתידית? רוב שיטות המשפט בעולם לרבות המשפט ישראלי מסתפק בסכנה עתידית, המיעוט דורש קיומה של סכנה מיידית. הדיון בסוגיה של הסכנה המיידית והסכנה העתידית התקיים במשפט הישראלי בסוגיה של הסייגים לאחריות פלילית שהם הגנה-עצמית, צורך וכורח. סיכום – לפי הלכה הפסוקה בעניין אנקונינה הסמכות לשימוש בכוח קטלני בעת מעצר דורשת שלושה תנאים מצטברים :
1-      מעצר חוקי
2 –      מדובר בחשד לביצוע פשע שיש בו סכנה לחיים או לגוף
3 –      עקרון הסבירות הסמכות לשימוש בכוח קטלני לא מותנה בשימוש סכנה מוחשית, קונקרטית ומיידית  די בקיומה של סכנה אבסטרקטית ועתידית. כאמור רוב שיטות המשפט בעולם דורשות קיומה של סכנה קונקרטית וממשית אולם אין דרישה למיידיות הסכנה ניתן להשתמש בסכנה עתידית וזאת בתנאי שמעשה ההגנה דרוש באופן מיידי לסיכול הסכנה.                                      הדרישה היא למיידיות המעשה ולא למיידיות הסכנה.
זכות העיון בחומר חקירה לפי ס' 74 לחסד"פ זכות העיון בחומר חקירה מוענקת לנאשם בלבד קרי רק לאחר הגשת כתב אישום הזכות לעיין בחומר חקירה נחשבת לזכות יסוד הנגזרת מהזכות לחירות ולכבוד האדם. העמדה המקובלת היא שזכות העיון בחומר חקירה הינה חלק מהמשפט ההוגן, העמדה היא שאדם יכול לנהל משפט הוגן קרי להוכיח את חפותו רק אם הוא מודע להאשמות ולעובדות שמועלות נגדו.
–          המשפט הפלילי לא מאפשר מצב של הפתעה, בייחוד לא מאפשר מצב של הפתעה מצד התביעה.
בשיטה האינקוויזיטורית  עיון בחומר שנאסף נגד אדם נחשב לזכות כאשר עומדים להשתמש באותו חומר לצורך הטלת כתב תביעה כלשהי או אמצעי על האדם. המשפט הישראלי מעניק זכות עיון בחומר החקירה רק עם הגשת כתב אישום.
הזכויות הנובעות מזכות העיון בחומר החקירה:
הזכות להעלות את החומר על כתב ס' 74 לחסד"פ.
האם הנאשם יכול לחייב את התביעה לחקור אנשים מסוימים? – הפסיקה קבעה שזכות העיון בחומר חקירה מוגבלת לחומר שנימצא בידי המשטרה בלבד. הנאשם יכול לבקש מבית המשפט להמציא מסמכים. – אפשרי באינקוויזיטורית, בארץ רק במיקרים מיוחדים. משפט חוזר                                                                                                                                                    (9)              המשפט החוזר הוא מנגנון משפטי טהור מדובר בזכות של האדם ומבחינה זו המפשט החוזר עדיף על המנגנון של הענקת חנינה כאמצעי לתיקון טעויות, כאשר מדובר באדם חף מפשע אין להטיל עליו שום סנקציה פלילית לרבות פגיעה בכבודו הקשורה בהרשעה. העילה הראשונה למשפט חוזר – בעיקבות סעיף 31 לחוק (1)     "בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" עילה זו אינה בעייתית היא מובנת מאליה.
העילה השנייה למשפט חוזר (2)    "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" עילה זו באה בחשבון כאשר המבקש מציג בפני ביהמ"ש עובדות או ראיות שיש בהם כדי להטיב עימו.
העילה השלישית למשפט חוזר (3)    "אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה." כלומר האדם שהורשע לראשונה הוא חף מפשע, לא נמנה על המבצעים הישירים או העקיפים קרי איננו בגדר מבצע בצוותא, מבצע באמצעות אחר, משדל או מסייע. זה מובן מאליו לא ניתן להרשיע שני אנשים בביצוע אותה עבירה כאשר אין בכלל קשר בניהם.
העילה הרביעית למשפט חוזר והיא החשובה ביותר.
(4)     "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין." מתעורר חשד של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. – מדובר בעילת סל שמאפשרת עריכת משפט חוזר.
פסילת שופט                                                                                                                                             (12) ביסוד הדוקטרינה של פסילת שופט עומדים שני רציונאליים:
1. עשיית צדק – שופט הנוהג מתוך מניע פסול אינו שופט הפועל לפי החוק והוא שופט הנגוע בהטיה לטובה או לרעה של צד במשפט. שופט כזה אינו פועל למען בירור האמת, החלטות שופט כזה הן בגדר סילוף המשפט.
2 . מראית פני הצדק – במובן של חיזוק אימון הציבור במערכת השיפוטית כמנגנון לעשיית צדק.     במידה ועשיית צדק היא הרציונאל היחיד או לפחות העיקרי אז העילה לפסילת שופט מתקיימת כאשר קיים חשש ממשי להטיה.
במידה ומראית פני הצדק קרי אמון הציבור במערכת השיפוטית היא הרציונאל היחיד או לפחות העיקרי אז המבחן לפסילת השופט הוא מבחן החשש הסביר למשוא פנים.
בית המשפט העליון הישראלי קבע שהרציונאל של עשיית צדק אובייקטיבי הוא הרציונאל העיקרי ולכן מבחן החשש הממשי למשוא פנים הוא המבחן לפסילת שופט.
במשפט האינקוויזיטורי – לעומת זאת, ברוב שיטות המשפט האינקוויזיטורי שני הרציונאליים של עשיית צדק אובייקטיבי בשם מראית פני הצדק ואמון הציבור במערכת השיפוטית הם בעלי מעמד שווה ולכן המבחן המקובל לפסילת שופט הוא מבחן החשש הסביר למשוא פנים.
הסיבות לפסילת שופט:
הטיה אישית – לשופט יש נגיעה אישית לצד בהליך או לדבר מסוים.
הטיה שאינה אישית – זו הסוגיה המרכזית שבה מתעוררות רוב הטענות לפסילת שופט, העילה היא  כל מיני החלטות או אמירות של שופט במיליו תפקידו.
התיישנות עם חלוף תקופת זמן מסוימת אין מקום לנקוט בהליכים נגד אדם – קיימים שני סוגים של התיישנות והם: התיישנות-העבירה   והתיישנות-העונש.
ללא ביבליוגרפיה