מבוא
כאשר מזכירים את המושג זכויות אדם במחוזותינו בהקשר של משפט פלילי, כמעט תמיד עולה קונוטציה להגנה על זכויותיו של החשוד ולמניעת פגיעה באותן זכויות.
הסברה הרווחת היא שיש להגן על זכויות הנאשם בכל מחיר, אך מה עם אותן זכויות של נפגעי העבירה, האם יש מי שמגן עליהם ומוודא כי אלו שעברו עבירה כלפי החברה או מי מיחידיה ייתן את הדין על כך?
זכויותיהם של חשודים או נאשמים הינו נושא שנוי במחלוקת והוא נדון בהרחבה בספרות המשפטית במאמריהם של מלומדים רבים. חלקם סבורים כי יש להגן על זכויות הנאשם ועל זכותו להליך הוגן, וחלקם סבורים שיש להגן על נפגעי העבירה והחברה בכללותה ולהביא להרשעתם של עבריינים בכול מחיר.
בעבר, נהוג היה שלא לקבל ראיה אשר הושגה שלא כדין בין כשמדובר היה בראיה חפצית ובין כשמדובר היה בראיה מילולית. אותה ראיה הייתה נפסלת מחמת שהשגתה הייתה בגדר פגיעה בזכותו של החשוד/הנאשם להליך הוגן. עד היום, אין הוראת חוק שפוסלת קבילותן של ראיות          (למעט הוראת ס' 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הוראת-סעיף 13 לחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979, הוראת סעיף
3 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981), המגמה היא לעבור מכללי קבילות לכללי משקל וזאת לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד אדם וחירותו.  בעבודתנו נעסוק בשאלה שעלתה בפסק דין המקיף שעסק בנושא זה ואשר ניסה להתמודד עם סוגיית פסילת הראיות אשר הושגו שלא כדין. על מנת לעשות כן, נציג תחילה את המצב אשר היה נהוג עד להגעתה של הלכת יששכרוב, נציג את הבסיס להלכה זאת אשר הייתה פועל יוצא של המהפכה החוקתית שהעלתה את זכויות האדם למעמד חוקתי על חוקי, נעמוד על נקודת האיזון שיצרו חוקי היסוד בין הזכות להליך הוגן ובין ההגנה על האינטרס הציבורי, נציג את המודלים השונים אשר על פיהם פועלות מערכות משפט שונות ברחבי העולם, ולסיכום נדגים את יישומה של הדוקטרינה הפסילה הפסיקתית, הלכה למעשה.
העבודה ללא ביבליוגרפיה