תקציר – יהושע סובול, "גטו" "גטו" הועלה בשנים 1984-86, כלומר בשלב השלישי מבין הארבעה אותה מונה גד קינר כשלבי הצגת השואה מאז תחילתם.
שלב זה הוא השלב בו ישנה העזה בשחזור והצגת מציאות השואה באמצעים תיאטרוניים ועימה הצגת ישראל "החלשה" כבעלת זיקה לחוויות השואה – זיקה מיטונומית שיש בה הדדיות והחלפת צדדים בין השתיים.  כאן מנותץ המיתוס של הגבורה בשואה שהיא עצמה מהווה מיטונימיה להאדרת הכוחנות הישראלית.
בהתאם לתקופה בה הועלה המחזה, סובול מבין ומצדיק דמויות מסוגו של גנס – ראש המשטרה ומאוחר יותר, ראש הגטו; הוא מציג את גנס במלוא מורכבותו – חולשותיו, פחדיו, ומולם גם אומץ לבו, מעשיותו ודאגתו ליהודי הגטו (קינר, עמ' 83).
כדברי גד קינר, סגנון העיבוד הברכטיאני הוא גרמני "קר" ואילו הנושא הוא נושא יהודי "חם" – ועצם העירוב ביניהם יוצר דיסוננס אצל הצופה, מעורר בו ניכור, ביקורת והעלאת שאלות מחדש (קינר, עמ' 86).