קטע א.
          מתוך הראיון של מיכאל גרובמן, עולות מס שאלות העוסקות ביחסים בין האומנות לקהל. שאלות אלה כוללות בין היתר את הויכוח הבלתי סופי על מידת הנגישות שיצירה צריכה לגלות כלפי צופיה. מיכאל בעצם טוען כי אומנות צריכה להיות קומוניקטיבית במידה מסוימת כדי שהקהל יוכל לקבל קצה של הבנה לגביה, ואילו יצירת אומנות אטומה אינה יכולה לקבל פיד-בק מכל סוג שהוא מכיוון שאין אליה נגישות. מיכאל מדגיש כי גם כשהקהל מקבל קצה חוט לגבי הבנת היצירה, זו רק תחילתה של הדרך, וכי אדם שמכריז שבכך הבין את היצירה כולה, פספס את העיקר.             ויכוח זה הוא אינסופי וטומן בחובו בעיות רבות. מי שעוסק באומנות מעוניין להעביר מסר מסוים, שיכול להיות קשור בנרטיב מעמיק ויכול להיות קשור אך ורק בקומפוזיציה וצורה של יצירה. כך או כך, על הצופה לעמוד מול היצירה ולהבין ממנה דבר מה בין אם זו חוויה רגשית או אינטלקטואלית. אומנות גבוהה ואומנות נמוכה הייתה מאז ומעולם, אך ככל שהתקדמנו כאנשים וכאמנים החלו גבולות אלה להיטשטש. השאלה הגדולה שצריכה להישאל בהקשר הזה היא היכן עובר הגבול.
מתי אומן מפסיק להיות אומן "מכובד" והופך את יצירתו לתרבות להמונים. עד כמה יצירה צריכה לאתגר את צופיה בכדי לקלוט את המסר ולו רק חלק ממנו. האם היצירה צריכה להיות חשופה לחלוטין, ואם כן מה מבדיל אותה מסיקור חדשותי רגיל? אלו שאלות בעלות תשובות רבות ומגוונות. כאן ננסה להביא צורת חשיבה אחת, ונבחן אותה אל מול דעתו של מיכאל גרבמן.
            במאה ה-20, מתרחשת אחת מהמהפכות הגדולות ביותר בתרבות. האומנויות השונות נפרדו מהקונוונציות המוכרות, ושינו את פני הדברים. בציור מתגלה המופשט – קדינסקי, מלביץ', בסיפורת – ג'יימס ג'וייס, וירגיניה וולף, ובתיאטרון – תיאטרון האבסורד, בקט, יונסקו ואף חנוך לוין. השבר הגדול הוא בכך שהאומנות הגבוהה הגיעה למצב בו הקשר שלה עם הקהל הלך והתנתק. האמנים ביקשו קשר עם הקהל יותר מאי פעם אך הבינו את העובדה שנכשלו בכך. האומנות נעשתה יותר ויותר אזוטרית והקיטוב בין אומנות גבוהה ונמוכה גדל.             אם נביט מעט אחורה בציר הזמן, נוכל למצוא שלל מחשבות של תיאורטיקנים ושל האומנים עצמם לגבי היחסים בין הקהל ליצירה. בטהובן למשל, התעניין אך ורק ביצירה ולא במידת המובנות שלה בקהל או אצל האמנים המנגנים את יצירותיו. סיפור ידוע הוא תשובתו הקשה לגברת מן הקהל שהחמיאה לו על יצירתו, כי דעתה כלל אינו מעניינת אותו, ותשובה גסה נוספת לכנר שהתלונן בפניו כי הוא לא מסוגל לבצע את היצירה מפני שתפקידו לא "מתיישב על אצבעותיו". בטהובן השיב בפשטות כי אצבעות הנגן אינן עניינו.   לעומתו, וילהלם ריכרד וַגְנֵר, מלחין, –