תקציר העבודה המוזיקה היא כלי הבעה ותקשורת המלווה את התפתחות החברה האנושית מאז היווצרותה גם כיום, בחברה עתירת אמצעי תקשורת, למוזיקה יש עדיין תפקיד חברתי-תרבותי ופסיכולוגי חשוב. המוזיקה פועלת בראש ובראשונה בממד הרגשי. זה עיקר כוחה ככלי ביטוי אישי מצד אחד, וכמרכיב חשוב בלכידות החברתית מצד שני (למשל, בטקסים דתיים וחילוניים, בשירה העממית).
בחברה רציונלית כשלנו, שבה "הדברים החשובים" נמדדים בתפוקות ומתבססים על ניתוחים לוגיים של יחסי סיבה ותוצאה וכיוצא באלה, קיימת נטייה לדחוק הצידה את המוזיקה ואת יתר "תחומי הרגש" האמנותיים. העדפת ה"רציו" על פני ה"רגש" עשויה להביא את מקבלי ההחלטות החינוכיות לכלל מסקנה, שהעיסוק במוזיקה הוא בגדר תוספת "יפת נפש", "הדובדבן שעל הקצפת". אלה מניחים, שכאשר ירווח למערכת החינוך היא תוכל להקדיש משאבים גם לתחום זה. תפיסה זו שגויה מיסודה. המוזיקה היא תחום קוגניטיבי-אינטלקטואלי מובהק, המאפשר לנו לבחון את המורכבות של עולמנו הרגשי באורח מבוקר ומתוחכם, באמצעות מערכת סמלים מופשטת ביותר. המוזיקה היא אחד התחומים העשירים ביותר מבחינת פעולת האינטלקט. תוך שהיא עונה על הצורך האסתטי לתת ביטוי לרגשות, המוזיקה מפעילה מערכת מורכבת של כישורים קוגניטיביים.
כישורים אלה באים לידי ביטוי בשלושה מישורים:                                                                                        א. במוזיקה כתחום לעצמו ב. בתחומים בעלי נגיעה או חפיפה חלקית (לשון, תנועה ואף מתמטיקה) ג. במישור החברתי-תרבותי (כאמצעי להבעת הלכי רוח חברתיים, ולזכירה ושימור של מסורות, מנהגים וערכים). המוזיקה היא המקום שבו הרגש והשכל, הגוף והנפש מקיימים דיאלוג, ובלשון מטפורית – המוזיקה היא דואט לקוגניציה ואמוציות. המרכיב המהותי ביותר בפעילות המוזיקלית הוא היכולת להאזין. במישור הקולטני – הוא מתבטא ביכולת להאזין למבעים הבאים "מבחוץ" ולעבד אותם "בפנים". במישור היוצרני – הוא מתבטא ביכולת להאזין ל"קול הפנימי" ולעצבו במבעים שיכוונו "החוצה", ליצירת תקשורת מוזיקלית עם הזולת-המאזין.