בעולם התקשורת בישראל, בתקופה שבה מתרחשים פיגועים על בסיס כה צפוף, מענין לבחון כיצד מדווחת הטלויזיה על המתרחש, מה השיקולים העומדים בפני הערוצים השונים בבואם לסקר את האירועים והאם מבנה הבעלות של הטלויזיה במדינת ישראל משפיע על סיקורי הטרור הפנימיים במדינה.
מפת התקשורת עברה שינויים רבים בעשור האחרון, עלייתם לאוויר של ערוצי טלויזיה רבים, שינו את אופיה של המדיה, אנו חשופים ליותר קולות ויותר דעות, כך לפחות ההנחה המיידית, סף הגירוי של הצופה נמוך יותר ועל המדיה להשתדל כעת יותר כדי למשוך אותו ולענין אותו. על הכף מוטלים גם שיקולים כלכליים, מעבר לשיקולים מדיניים וחברתיים. לשם כך אבחן שלוש סוגיות, הראשונה מערכת היחסים והקשרים שבין הטרור ובין התקשורת, זו שאלה שנידונה בהרחבה בספרות המקצועית, ועברה סוג של תפנית לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, אירוע טרור שהוכתר על ידי המימשל האמריקאי כנקודת מפנה עולמית.  אנסה להגדיר מהו טרור, כיצד הוא משפיע על התקשורת וכיצד הוא מושפע ממנה. אפשר יהיה לראות עד כמה שניהם תלויים זה בזה, מה מידת ההשפעה, ההזנה ההדדית והלגיטימיות שהתקשורת מעניקה לטרור, ועד כמה האמצעים הטקטיים שמפעיל הטרור יעילים ושמים את חותמם על מפת העולם הפוליטית והמדינית.
השניה סקירת הערוצים המרכזיים הפועלים בישראל, עם הדגשה על הפן הטכני, שאלת הבעלות, בין אם זו פרטית או ציבורית ומשמעותו בפן המעשי, כיצד תשתקף הבעלות באופן תיפקוד הערוץ. קודם לשאלת הבעלות יש לבחון את דרכי החקיקה של המדיה בארץ, האופן שבו החליטו הממשלות השונות על מתן זיכיונות השידור וקודם לכן על הקמת ערוץ טלויזיה ראשון, מה עמד לנגד עיניהם, ומה מערך הכוחות כיום. האם אכן יש בארץ ערוץ מסחרי אמיתי, או שבעצם המדינה מנהלת גם אותם באופן כזה או אחר.
הנושא השלישי שאותו אבחן יהיה שאלת האתיקה העיתונאית, במתח שנוצר בין המעמד המיוחד של העיתונאי תחת בעלות כזאת או אחרת, בעת חירום, כיצד הוא נוהג, וכיצד עליו לנהוג. נראה שהדעות חלוקות, יש מי שיטען שעל העיתונאי לשמור תמיד על אוביקטיביות ולהיות מחוייב לאמת, מול מי שיטען שחובתו האזרחית קודמת. יהיו מי שיטענו שבשעת משבר קשה, מותר גם לעיתונאי לגלות פן ריגשי ולחרוג מחובתו האתית, ויהיו מי שיגנו אותו על כך ויפנו בשל כך אצבע מאשימה לכל העיתונות כולה.
בעקבות אירועי ה-11
בספטמבר, נכתבו מחקרים רבים שביקשו למפות מחדש את השפעתה של המדיה על הטרור ולהיפך. אני אבחן בקצרה מחקרים שנכתבו בנושא בשנים האחרונות ואבדוק האם ניתן להקיש מכך על הנעשה בתקשורת הישראלית. האם קיימת השפעה על התקשורת בארץ, באופי הסיקור או באימוץ הקו הפרו-מדיני.
כשהחל גל הפיגועים הגדול אחרי אירועי אינתיפאדת אל-אקצה, נקבע גודלן של כותרות העיתונים על סמך היקפו של הפיגוע, כאשר סומן הגבול העליון, החלו לחפש מונחים חדשים שיתארו את עוצמת הזעזוע, את גודל הפיגוע, כעת החלה הציפייה למגה-פיגוע.
זה היה סוג של אירוע טרור שלא ברור היה מה יבדיל אותו מהאירוע שלפניו, מה יסמן אותו כמשמעותי מכולם, כנקודת המפנה בקונפליקט. האם יהיה זה מספר ההרוגים, רמת התיכנון או התגובות שהוא יעורר בעקבותיו במישור המדיני, הפוליטי ופעולות התגמול שצה"ל יבחר, אולי, לנקוט בהם.
כך למשל הדחיקה לשוליים של פיגועי טרור שנערכו בשטחים מעוררי מחלוקת, בהם נפגעו בעיקר אנשים מהקבוצה המכונה המתנחלים, קבוצה שבעצם הגדרתה מעוררת קונפליקט. מולה פיגועים שהתרחשו בתוך גבולות הקו הירוק, בלב ישובים, שניצבים בלב הקונצנזוס. הקשר ההדוק שבין הפיגועים להופעתם בתקשורת  לא התחמק גם מעיניה של הסאטירה, שניסתה "לתת בהם סימנים", ולמצוא את הקשר שבין ימי השבוע והסיכוי שיתרחש בהם פיגוע, או מידת הסיכוי של פיגוע שהתרחש בשעות הצהרים לקבל את מידת הסיקור במדיה האלקטרונית.
הקורלציה בין כמות הנפגעים להיקף הדיווח, קבעה סוג של מבחני קבלה למהדורה המרכזית, וכך אירוע הטרור עצמו היה מעין מבחן קבלה למהדורה המרכזית ועמודי השער של העיתונים. בעבודה זו אדון בהרחבה במערכת הקשרים הסבוכה והענפה שבין התקשורת ובין הטרור, ויחסיהם מול גוף שלישי השילטון, הממשלה, שתנסה גם להשליט את כוחה על התקשורת כדי לומר דרך זה מה דעתה על הטרור.
במשך הזמן החלו הפריצות לשידור והדיווחים מהשטח בשידור חי, מה שגרם לתחרות לא סמויה, וכמעט פרועה בין הערוצים השונים, מי ידווח ראשון "מהשטח", מי יסתפק בשידור מהאולפן, ומי יספק צילומים חיים מזירת האירוע.
השאלה שעליה אנסה לענות היא האם הבעלות המסחרית על ערוץ השידור הישראלי הטלויזיוני  משפיעה על דרך הסיקור שלו את אירועי הטרור הפנימיים במדינת ישראל. האם יש קשר בין סוג הערוץ הטלוויזיוני, ציבורי או פרטי, לבין האופן שבו הוא מדווח או מסקר אירועי טרור פלשתיני במדינת ישראל.