תקציר אחד הנושאים החשובים שניתן וצריך לדון עליו, במיוחד במסגרות בתי הספר, הוא "הקשבה ופיתוח קישורים ליצירת דיאלוג".
מדוע נושא זה כה חשוב ומהן ההשלכות לטווח הארוך הנובעות מהזנחתו, אפשר להבין אם רק נדליק רדיו או טלוויזיה ונתבונן באחת מתוכניות ה"דיון". רוב הפעמים יהיה שם הכל: וויכוח סוער, טונים גבוהים, תנועות ידיים מופרזות, נאומים משכנעים יותר ומשכנעים פחות לרוב בעזרת הרמת קול, יהיה מנחה התוכנית שתפקידו דומה יותר לשופט (רפרי) באגרוף- מפריד בין המתמודדים עקב זמן או עקב "מכה" אסורה מצד אחד האורחים. מה שבאמת נדיר לראות זה שיחה בונה, דיאלוג שיכול להוביל לפתרון של אותה בעיה או לפחות ציון דרך לפתרון. לפעמים נראה כאילו כל אחד מהמוזמנים רודף אחרי שתי מטרות עיקריות – להביע דעה משלו בנושא, ולפסול דעה אחרת. כל אחד רוצה להגיד ואף אחד לא מוכן להקשיב! תוכניות רדיו/טלוויזיה הן רק דוגמה בולטת לבעיית קשב ואי מוכנות ליצור דיאלוג  גם כשמדובר על אנשים בעלי השכלה גבוהה. ככל הנראה לנושא זה לא הוקדש מספיק תשומת לב מצד מערכות החינוך השונות או שדרך החינוך היא לקויה.
בעבודה הנוכחית אני רוצה להציג מודל לשיעורי "הקשבה והידברות". היות והתמחותי היא בחינוך מוסיקלי, המודל שאני מציע בנוי על הקבלה בין הקשבה ויצירת דיאלוג במוסיקה ובתקשורת בין אנשים.
העבודה ללא מקורות