פרק 1: היקף התכולה של המשפט המנהלי:
על אילו גופים חל המשפט המנהלי ?  גופים פרטיים, גופים דו מהותיים ורשויות השלטון.
בג"צ מיקרו דף נ' חב' החשמל -חב' החשמל רצתה לרכוש מחשבים וכרתה חוזה עם חב' שרצתה. מיקרו הגישה בג"ץ בטענתה כי חב' החשמל הייתה צריכה לצאת במכרז מאחר ומדובר ברשות של השלטון- רשות ציבורית. חב' החשמל טענה כי היא גוף פרטי, המנכ"ל שלה הוא אדם פרטי ולכן יכולה לכרות חוזה עם מי שהיא רוצה.   חב' החשמל היא אכן חב' ממשלתית, אולם היה מדובר בחוזה קטן של החב', על כן למה היא צריכה מכרז ? ביהמ"ש בחן 2 סוגיות:
באיזו סמכות צריכה לידון השאלה הזאת, האם בג"ץ או ביהמ"ש רגיל ? (ידובר בהמשך) עפ"י איזה דין העניין צריך להיות נידון ? הש' ברק פסק שעל המקרה הנדון יש להחיל את המשפט האזרחי, שזה אומר חובת תום הלב בכריתת חוזה/ נזיקין/ עשיית עושר וכו', וביחד עם זאת , יש להחיל על חב' החשמל גם את המערכת הנורמטיבית הציבורית.
הש' ברק קובע שלחב' החשמל יש סמכויות שלטוניות, בנוסף היא פועלת מכוח זיכיון בלעדי של המדינה- מדובר במונופול, כמו כן החב' מספקת משאב ציבורי חיוני. מאחר וכל הקריטריונים מתקיימים, אזי מדובר בגוף דו מהותי, ומשכך חל הן המשפט האזרחי והן המנהלי. יש להחיל את עקרונות היסוד של המנהלי (הגינות, שוויון, יושר, ת"ל וכו').
מיקרו דף : (קריטריונים להחליט האם גוף הוא דו מהותי, אך עדיין הקריטריונים לא ברורים) סמכות שלטונית זיכיון בלעדי/מונופול.
משאב חיוני.
פס"ד חברה קדישא נ' קסטנבאום  – אשתו של קסטנבאום, נפטרה, הוא פנה לחברה קדישא על מנת לקבור אותה. קדישא החתימה אותו על הסכם שאמר שעל המצבה יהיה כתוב רק בעברית, קסטנבאום חתם ולאחר הקבורה הוא החליט שהוא  מעוניין ששמה של המנוחה יצוין רק בלועזית וכך גם התאריכים. קדישא טענה טיעונים דתיים ולאומיים, חשוב להם שהכיתוב יהיה רק בעברית.
התביעה הגיעה לעליון. שאלה ראשונה : איזה דין חל פה? אם האזרחי חל אז נחתם חוזה ואדם ידע על מה חתם, ואז ניתן לתקוף בכוח חוק החוזים האחידים וסעיף מקפח. שלושת השופטים הסכימו והגיעו למסקנה שהמשפט המנהלי חל פה בנוסף לדין האזרחי.
השופט שמגר :
1 .קובע שחברה קדישא אינה צד רגיל לחוזה, היא מבצעת 50% מן הקבורות בי"ם.
2. שמגר מסתכל גם על הנסיבות של מי שכורת הסכם עם חברה קדישא מן הסתם מדובר על אדם שקרוב משפחה שלו נפטר ולכן לא ניתן להגיד שאלה יחסים מסחריים רגילים.
3. מהות תפקידה של חברה קדישא, שמגר רואה את התפקיד כתפקיד ציבורי במהותו ולבסוף, שמגר מתבסס גם על כך שחברה קדישא פועלת עפ"י הדין, ורישיונות מהוראות חוק שונות.
אלה הנימוקים של שמגר לעובדה שחברה קדישא היא גוף דו מהותי ומכיוון שהמשפט המנהלי חל, פוסק לטובת קסטנבאום.
השופט אלון  קובע שעל המקרה צריך לחול הן הדין האזרחי והן הדין המנהלי. לאמור חברה קדישא הוא גוף דו מהותי וזאת כיוון שהיא מספקת שירות ציבורי באופיו והשירות של סיפוקי קבורה. השופט אלון בודק את יתר הפרמטרים, קובע שאכן יש פה שירות ציבורי אולם מאידך, חב' קדישא היא עמותה פרטית. לדעתו אין מדובר במונופול כיוון שיש כמה וכמה חברה קדישא בירושלים כמו גם במקומות אחרים, יש כאלה שכן מאפשרים כיתוב לועזי. כמו כן, חברה קדישא לא מקבלת זיכיון בלעדי מהמדינה.
נשאר רק השירות החיוני(שירות ציבורי) אז לפי אלון, ניתן לומר שיש גופים רבים שצריכים להיחשב כגופים דו מהותיים כי אם כל מה שצריך זה לספק משאב חיוני אז למשל חברת פלאפון היא גוף דו מהותי. אלון פוסק לטובת חברה קדישא, הוא מכיר בשני הטיעונים אבל קובע כי הטיעונים של חברה קדישא גוברים כיוון שהמשקל של השפה העברית, הלאומיות העברית וכו' הם חזקים יותר וההחלטה של חברה קדישא היא סבירה.
השופט ברק  מקבל את דעתם של השופטים אלון ושמגר לגבי החלתו של הדין המנהלי. הוא פוסק לטובת קסטנבאום ומציין שניתן היה לפסוק לטובתו עפ"י הדין האזרחי בלבד (חוזים אחידים) אולם מחיל גם את המשפט המנהלי. ברק מחפש מקור סמכות חוקי נוסף מעבר לרישיון שצריך לחול על חברה קדישא.
הוא מוצא שחברה קדישא מקבלים תשלום עבור הקבורה (יכולים להטיל אגרות(, זהו אקט בעל אופי ציבורי,(באגרה יש מימד של מס ובעיקרון להטיל מיסים זו זכות שלטונית) אז התשלום שחברה קדישא גובה זה לא תשלום אלא אגרה מכוח חוק. ברק מסתמך על הסמכות להטיל אגרה כדי לסווג את חברה קדישא כגוף מהותי ומשכך חל עליה המשפט המנהלי. השופט ברק רואה את זכותו של קסט' להוסיף כיתוב לועזי כאלמנט השייך לכבוד האדם המעוגן בחוק יסוד ולכן, באיזון שבין הטענות,  ברק מעניק את המשקל המכריע לזכותו האדם של קסט' ופוסק  לטובתו.
פס"ד זה לא עוזר לנו לסווג גופים כגופים פרטיים או דו מהותיים, כיוון שלא נראה שיש קריטריונים קבועים לסיווג גופים דו מהותיים.
פס"ד און נ' בורסת היהלומים  – המערער הוא יהלומן, היה לו סכסוך עם יהלומן בבלגיה, סירב להגיע לבוררות עם אותו יהלומן ועל כן, הבורסה ליהלומים בבלגיה אסרה עליו להיכנס לשטחה של  והיא ביקשה מהבורסה ליהלומים בישראל, למנוע ממנו להיכנס גם לבניין, של הבורסה בישראל. יש לזכור שהבורסה היא גוף פרטי, חברה בע"מ שבנתה בניין והבורסה בישראל קיבלה את בקשתה של הבורסה מבלגיה וכאשר המערער הגיע לבורסה בישראל, השומרים לא הרשו לו להיכנס. המערער פנה למחוזי ושם כבר בשלב קדם המשפט, שאל אותו השופט למה אתה טוען שהבורסה ליהלומים צריכים לאפשר לך להיכנס לבורסה? מאיזו זכות? המחוזי החיל את המשפט הפרטי בלבד וקבע שיש לבורסה רכוש פרטי והיא לא חייבת לאפשר לכל מי שרוצה להיכנס לבניינים, ודחתה את התביעה על הסף. המערער הגיע לעליון, שם מה שיכול היה לעזור לו זה שאם הוא ישכנע את ביהמ"ש העליון שיש להחיל גם את המשפט המנהלי על הבורסה ליהלומים. אם במחוזי, לפי האזרחי אין זכות. אולי עפ"י המנהלי, יש זכות? אז צריך להראות כפיפות למשפט המנהלי.
השופט לוין – פוסק שיכול להיות מצב בו קניין מסוים ירשם מבחינה פורמאלית כקניין פרטי אבל מבחינה מהותית הוא יהיה בעל אופי ציבורי. במקרה הזה, המחוזי פסל את התביעה על הסף ולא בדק מהותית את המאפיינים של הבניין של הבורסה ועל כן הוא לא יכול להכריע ושולח חזרה למחוזי על מנת שיבדוק את האופי והמהות של הבורסה ליהלומים.
במידה ויתברר ויקבע שהבורסה ליהלומים יש אופי מעין ציבורי, אז יש צורך להחיל עקרונות מהמשפט המנהלי על המקרה אולם לא את כל המשפט המנהלי.
השופט יוצר סקאלה :
            X                 Z                                                                                                                   X = קניין פרטי מובהק  Z= קניין ציבורי מובהק.
באמצע ישנם מקומות רבים וצריך לשים את הגוף המדובר על הסקאלה. כך ביהמ"ש יכול להחליט כמה משפט מנהלי יש להחיל על כל גוף וגוף.
השופט זמיר – השופט מסכים עם החלוקה של לוין בכל הנוגע לסקאלה אולם השופט זמיר קובע במפורש שאין מבחן או רשימה של קריטריונים שיכולים לעזור לנו לזהות בברור גוף דו מהותי.כמו כן, מודה בכך שביהמ"ש העליון עדיין לא פסק בברור מהם הכללי של המשפט הציבורי שיחולו על גוף דו מהותי. כלומר גם אם זיהינו גוף דו מהותי, לא נדע באופן מובהק אילו כלים יחולו על הגוף הזה. זמיר מציין שצריך להישמר מהטלה של כבלים מנהליים על גופים פרטיים במהותם והוא מציע להתקדם עם פיתוח ההלכה בהקשר הזה בזהירות ולאט לאט, ממקרה למקרה. וכך להגיע מן הפרט אל הכלל.כמו כן, הוא מדבר על המקרה הספציפי הזה ומנחה את ביהמ"ש המחוזי מה לשאול על מנת להגיע לתשובה כגון : מי הקים את הבורסה ליהלומים, מי שולט בה, מהי מידת התלות של יהלומנים בבורסה ועוד שאלות נוספות. אז לא הגענו לתשובות ברורות! כלומר כיום קשה מאוד להכריע אלא יש לטעון טענות לפי פס"ד סיכום :  ישנם גופים דו מהותיים עליהם יחול המשפט המנהלי. המשפט המנהלי מכיר בגופים אלה וגם עליהם יחול המשפט המנהלי.
אולם ביהמ"ש לא קבע עדיין קריטריונים ברורים לזיהוי גופים דו מהותיים. כמו גם שביהמ"ש לא קבע את היקף התחולה על גופים אלה.יש להיעזר בפס"ד שדיברנו עליהם על מנת למצוא תשובה לשאלות הללו.
פרק 2: עקרון חוקתיות המנהל :
כשאנו מדברים על העיקרון בדבר חוקיות המנהל, אנו בעצם אומרים שאין סמכות לשום רשות מנהלית אלא אותה הסמכות שהוענקה לה לפי חוק.העיקרון הזה הוא יציר הפסיקה, לא נקבע באופן מפורש בשום חוק- משום שאלו עקרונות שצמחו מכוח המשפט הטבעי, יסודות הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מקנה ריבונות לעם והעם הוא זה שמקנה לממשלה ולכל רשות מנהלית אחרת, באמצעות חקיקה, את כל הסמכויות ז"א, החוק הוא המקור לכל הסמכות של הרשויות המנהליות ( אנו מתכוונים גם לגבול הסמכות) .
לעקרון חוקיות המנהל, יש 2 הביטים:
1 .         הסמכה בחוק- אנו צריכים להראות שלמעשה המנהלי יש הסמכה בחוק. לאדם יש זכויות וחובות מטבע בריאתו- לאדם מותר לעשות כל דבר אלא אם כן הדבר נאסר בחוק, והוא יכול לעשות כל דבר ללא כל צורך בהסמכה בחוק מסוים. אצל רשויות מנהליות: בדומה לתאגיד, אנו יכולים לראות את הדמיון בין חברה לרשות מנהלית למשל: לחברה מותר