כדי להבין את המדיניות הציבורית יש צורך לנתח את פעולות הפרטים לאור הגורמים המבניים. בעבר היו 2 גישות מרכזיות. הגישה הכלכלית גרסה שפעולות הפרטים בלבד הן שמובילות לתוצאות ויוצרות את המציאות ולא המבנים בהם הם נמצאים. זו גישה אינדיבידואליסטית לפיה הפרטים תמיד יבחרו באופציה הטובה ביותר עבורם והם שיוצרים את המציאות. הגישה השנייה הייתה הגישה הסוציולוגית שגרסה שכל פעולה נוצרת כתוצאה מהמבנה בו הפרט נמצא. ע"פ הגישה הזו לכדי הבנת המציאות יש לחקור את המבנים השונים בחברה. החל משנות ה-70 התפתחה גישה משותפת וחדשה, הגישה הבין תחומית, והיא הגישה השלטת לניתוח בין משפט פוליטיקה ומדיניות. הגישה, שמנסה לחבר בין הסוציולוגים לכלכלנים,  קובעת שהמבנים משפיעים על הפרטים והפרטים קובעים את התוצאות.  האינדיבידואל לא פועל רק על דעת עצמו. אין להפריד בין התחומים השונים, המבט שלנו הוא מבט בין תחומי. המבנים משפיעים על האמונות, ניסיון החיים, העדפות ומצב קבלת ההחלטות של הפרטים, ופעולות הפרטים במסגרות המבניות המסוימות הן שגורמות לתוצאה.  משנות ה- 70 ביהמ"ש תופס מקום בקביעת מדיניות ציבורית, לשון אחר, מתחיל עידן האקטיביזם השיפוטי, "פתיחת שערים", …
ללא מקורות