תוכן ענייניים פתיחה ..
ע"מ 1-4
דת העצמי –..
ע"מ 5-8
אטמן, אנאטא והעידן החדש -…ע"מ
8 -15
יוגה וחמלה בעידן החדש –..
ע"מ 15-20 סיכום ..
ע"מ 21
ביבליוגרפיה —
ע"מ 22
 נספחים 23-40   משחר ההיסטוריה מבקש האדם לחקור את עצמיותו ואת מהותו האמיתית. עוד ביוון העתיקה על שערי מקדש האורקל בדלפי נחקק הציווי "דע את עצמך" ופילוסופים בני התקופה ביקשו לחקור לעומק את קיומם העצמי – ידיעה עצמית, כך הניחו, היינה אפשרות לידיעת המציאות והמפתח לחיים טובים יותר. אולם רק במאה השבע עשרה בזכותו של דקארט, זכתה העצמיות להתייחסות אחרת. פרופסור בידרמן מציין כי דקארט ביסס את המציאות על סובייקט חושב שמודעותו העצמית אינה תוצר או חלק של שלם חיצוני כלשהו, אלא המקור הבלעדי לידיעה ודאית. כיום, הבחנתו של דקארט נראית לנו טבעית מאוד ואנו נוטים להתייחס לעצמינו במונחים של פנימיות סובייקטיבית, אך אל לנו לשכוח שהבחנה זו בין אובייקט לסובייקט היא הבחנה מודרנית יחסית. לדבריו של הפילוסוף צ'ארלס טיילור: "בלשונות בהן אנו מבטאים את ההבנה העצמית שלנו,  שמור לניגוד פנים חוץ תפקיד נכבד. אנחנו חושבים על מחשבתנו על רעיונותינו ועל רגשותינו כמצויים בפנים בתוכנו, בעוד שהאובייקטים בעולם אליהם מופנים המצבים המנטאליים האלה הם בחוץ. אנחנו חושבים על כישורינו ועל כוחותינו ככמוסים בתוכנו ומצפים להתפתחות אשר תחשוף אותם, או תממש אותם בעולם הפומבי. הלא מודע הוא מבחינתנו פנימי וכך גם מעמקי הבלתי נאמר, מה שאינו ניתן להיאמר, הרגשות הטרופים רבי העוצמה, האהבות והפחדים אשר מתחרים עמנו על שליטה בחיינו. אנחנו יצורים בעלי עומקים פנימיים ופנימיותנו אפלה ולא מוכרת בחלקה. אולם חלוקה זו של הועלם הנראית לנו איתנה כ"כ יציבה כ"כ ומעוגנת כ"כ בעצם הטבע האנושי, אינה ברובה הגדול, אלא מאפיין של עולמנו, עולמם של אנשים מודרניים מערביים". לדידו של טיילור התייחסות לסובייקטיביות כשוכנת בתוך הווייתנו הינה תוצר של תקופה היסטורית מסוימת שאפיינה את המערב המודרני.  גם בידרמן מציין כי השימוש במונח אינדיבידואל זכה לשימוש ראשון רק במאה השש עשרה וההתייחסות לאדם כאל שכזה הביאה עימה שימוש נרחב באוצר מילים חדש, בו ניתן מקום חשוב לביטויים המייצגים אירועים פנימיים, חוויות כמוסות ואת החיים הנפשיים. הפנימיות הפכה לקיומו האמיתי של האדם והשימוש במילה "עצמי" הצביעה על מה שהאדם הינו באמת.
במזרח החקירה העצמית היוותה את אחד העקרונות המהותיים בתפיסת העולם האופנישדית והייתה שער לידיעת המציאות כולה. הגישה האופנישדית הניחה את  קיומן של שתי רמות הוויה: "הברהמן" (האובייקט) שהוא כוליות או טוטאליות קוסמית. הוא אחדותי, נצחי ובלתי משתנה הוא מעבר למילים- לא ניתן לומר עליו דבר והוא חסר גבולות במרחב ובזמן. הברהמן נמצא בכל מקום והמאמין מבקש להזדהות איתו באמצעות הווייתו הנצחית והפנימית – "האטמן".  האטמן (הסובייקט) נחשב להוויה פרטית של הברהמן באדם; סוג של גרעין עצמיות שהוא מוחלט נצחי ובלתי משתנה.
השלב הבא בהגות המזרחית ובתפיסת העצמי הסתמנה עם גוואטמה בודהה, אשר ביקש לצאת נגד האטמן בגישה שאותה כינה "אנאטא" ( (anattā כלומר אין אטמן. הבודהה האמין כי הברהמן והאטמן אינם אלא היאחזות בגישה קוסמית רחוקה של ישות חובקת כל שאינה ניתנת למימוש. לדידו, היאחזות זו היוותה את אחת הסיבות המרכזיות לסבל. הבודהה ביקש לשלול את הגישה המטאפיזית של העצמי ולשים דגש על הפן הפסיכולוגי של ההוויה האנושית. השאלה האונטולוגית אודות מקורו של העצמי הפכה לשאלה אפיסטמולוגית השואלת כיצד ניתן להשתחרר מהיאחזות ב"עצמי".
כתגובת נגד למשנתו של הבודהה התפתחה המחשבה ההינדואיסטית, שלדידו של חוקר המזרח אביתר שולמן לה שלושה היבטים. הבט אחד בא לידי ביטוי במשנתו של  היוגיסט פאטנג'לי שטען כי הבודהה דיבר על הכחדת תשוקה ובורות מתוך השתוקקות להכחדתם. פאטנג'לי האמין כי כל עוד מתקיימת פניה של התודעה (הסובייקט) אל עבר העולם (האובייקט), קיים סבל וערפול.
על כן, המהלך הנכון לטענתו, היה כרוך באימון הסובייקט עד להתכנסותו המלאה בתוך עצמו. רק התכנסות זו לעניותו של פטנג'לי יכולה לאפשר לסובייקט לחוות את טבעו הטהור של האובייקט.  היבט נוסף במחשבה ההינדואיסטית בא לידי ביטוי באמונה המטאפיסית כי רק העצמי  (האטמן) הוא אמיתי וידיעתו תוביל לשחרור מההיאחזות. ההיבט השלישי במספר בא לידי ביטוי ב"בהווד גיתה" והוא השמירה על הדהרמה, כלומר על הסדר המוכתב על ידי הוודות.  ראוי לציין כי בעקבות כינונה של המחשבה ההינדואיסטית, התפתח זרם חדש בהגות הבודהיסטית והוא זרם המהייאנה  (Mahayanaשניחן בצורת מחשבה מטאפיסית יותר . המהייאנה הצביע על כשלים מסוימים בתפיסה של הבודהיזם התראוודי Theravada)) המוקדם.
לדעת חכמי הבודהיזם המהייאני, הבודהה דיבר מנקודת מבט יחסית לרובד עמוק יותר של המציאות המוחלטת. לדידם של חכמים אלו שלילת העצמי עוררה קושי בלהסביר מי  הוא זה המתגלגל בסמסארה (Samsara) ומגיע להארה? אם אין אני, אין מי שיזכה בהארה. החוקר יובל  אידו- טל מציין כי זרם המחשבה המהייאני ביקש ליישב סתירה זו לא על ידי החזרת האטמן, אלא על ידי הדגשת הריקות. מבלי להיכנס כרגע לעובי הקורה של הריקות המהייאנית, אציין רק כי לדידם של חכמיה קיימת אמת  מוחלטת וטבעה ריקות, כלומר דבר לא מתהווה או נכחד, אין אני ואין אין אני , אין סמסארה ואין נירוונה ועל כן גם אין את מי לשחרר או לקרב להארה.   ברבות השנים התפיסות המזרחיות אודות העצמי מצאו את דרכן למערב, שם עברו אדפטציה לצורת מחשבתו של האדם המערבי. התפתחות זאת במפת הדתות המערביות זכתה לבסוף לשם השנוי במחלוקת "“העידן החדש”". חוקר הדתות תומר פריסקו מציין כי  התופעות הראשונות שנוכל לכנות "“העידן החדש”" צצו בסוף המאה התשע-עשרה, תקופה בה כבר היו נפוצים מספיק כתבים מיסטיים של הדתות והפילוסופיות המזרחיות. לטענתו אחת הדוגמאות הראשונות לארגון "ניו-אייג'י" הייתה האגודה התיאוסופית, שנוסדה ב-
1 875 על ידי הגברת הלנה פטרובנה בלבאצקי והקולונל הנרי סטיל אולקוט. מהמזרח הגיע  סְוָואמי ויוֵקְאָנָנְדָה, במצוות רבו המיסטיקן ההודי הגדול ראמאקרישנה, בכדי להשתתף ב"פרלמנט העולמי של הדתות" בשיקגו ב- 1893. בראשית המאה העשרים הגיע ד.ט. סוזוקי לארה"ב והחל ללמד זן, וב- 1965 הגיע סוואמי בהאקטיודאנטה פרבהופדה לניו-יורק וייסד שם את תנועת "האגודה הבינלאומית לתודעת קרישנה", הידועה בשמה "הרה קרישנה".
את תפיסת “העידן החדש” ניתן לאפיין כתערובת של פרקטיקות רוחניות שמקורן במזרח, תנועות מיסטיות וזרמים אזוטריים של דתות העולם.  בשל אופייה האקלקטי של תפיסה זו  קיימים דיונים ומחקרים רבים העוסקים בה. במסגרת עבודתי אבקש לבחון רק את מושג ה"עצמי" המהווה את אחד ממאפייניה הבולטים ביותר.  אציע כי ה"עצמי הפנימי והסובייקטיבי" הוא  לב ליבה של מחשבת “העידן החדש” ואסביר כי ה"עצמי" הופך למעין דת חדשה בתפיסה זו. כפי שאראה בהמשך, העצמי בעידן החדש הוא סובייקט בעל שני רבדים; הרובד האשלייתי הבא לידי ביטוי כאגו, והרובד האותנטי והאמיתי שידיעתו מובילה לביטול ההפרדה בין אובייקט לסובייקט ומאפשרת ל"עצמי" להתמזג בהוויה הכולית. חקירתי תעלה כי בעידן החדש קיים דגש על החוויה האישית המהווה מקור ידע בלעדי. ה"עידניסט החדש" מאמין כי  לא המסורת ולא דוגמה כזו או אחרת יכולות  לנכס לעצמן אמיתות, מאחר והאמת האחת והיחידה שוכנת בפנים. פועל יוצא מכך הוא שהאינדיבידואליזם הופך מוקד התפיסה המודרנית.
כאמור, מחשבת “העידן החדש” הינה תופעה אקלקטית השואבת רעיונות ממגוון מקורות ידע, למשל פילוסופיה ואזוטריקה מערבית בשילוב עם פאגניזם, שאמאניזם ותורות מן המזרח, המקבלות בה מקום של כבוד. במסגרת זו אתמקד בהבדלים הרעיוניים בתפיסת "העצמי" כפי שאלו באים לידי ביטוי בהשוואה בין מחשבת המזרח ו”העידן החדש”.
אציע לקורא כי למרות הדמיון השטחי, "העצמי" ה”ניו אייגי” נבדל מ"העצמי" של המזרח.  אבקש לנתח את ההבדל התפיסתי הנ"ל דרך סקירה חלקית של תורות המזרח השונות. ראשית, אציג את תפיסת ה"עצמי" במחשבת ה"עידן החדש" ולאחר מכן אבחן באופן נרחב את הדיון האופנישדי על מושג העצמי ואקיים השוואה בין גישות אלו. אחקור את הדמיון בין תפיסת ה"עצמי" במחשבת ה"עידן החדש" לבין תפיסתו בבודהיזם המוקדם. לאחר מכן אדון בקצרה ביוגה סוטרה של פטאנג'לי ואטען שמחשבתו אינה עולה בקנה אחד עם זו של ה"עידן החדש". לבסוף, אדון בהרחבה בתפיסה של הבודהיזם המהייאני ואדגים בעזרת שיטת טיפול "ניו אייג'ית" אוכיח את האקלקטיות של שיטת העידן החדש.