עבודה מסכמת בנושא:
השימוש בסמכות וחוק ככלי טיפולי תאריך הגשה: 20.03.2007
שאלה 1
 סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית. היא מוגדרת כיכולת של בן אדם מסוים או ארגון, להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו. הגדרה נוספת של Lasswell & Kaplan (1950) לפיה סמכות היא שימוש צפוי בכוח פורמאלי לגיטימי במבנה המוסדי של החברה. סמכות מתקיימת מתוקף חוק חברתי כלשהו, כוח זה עשוי להיות ממשי או מדומה. הכוח נקבע על שום השימוש האפשרי בסנקציה, ומטרתו להביא לקיומו של כוח חברתי. סמכויות מעטות בלבד נשענות על כוח פיזי, ורבות מתאפשרות אודות למערכת ארגונית המושתת על סמכות. ציות הינו הפעולה בה נאכפת הסמכות בפועל. ציות הינו הכלל, ואילו אי ציות ופשע הינו הפרה של הסמכות והתנגדות לכוח המופעל. באופן תיאורטי, הפרת הסמכות גוררת עימה סנקציה, המוטלת על ידי בעל הסמכות.
חומרת הסנקציה והאיום אותו הוא מהווה, תלויים בסיטואציה החברתית המסוימת, ביחסי הכוחות, בנורמות וכו'. ישנם סוגים שונים של מרכיבי סמכות, כשבעבודה זו נתייחס לשלושה מהם: לסמכות החוקית, הפורמאלית והפסיכולוגית. הסמכות החוקית גבולותיה מוגדרים ומייצגים את ההסכמה החברתית הכוללת. זו מחייבת מערכת ציות מובנית וברורה למילוי החוק, וכן לאכיפתו. לפקיד הסעד או לקצין המבחן למשל, קיימת סמכות חוקית לפעולה ולאכיפה של החוק. סמכות פורמאלית השייכת לעמדה ולתפקיד, ממנה מתחילים היחסים של נושא הסמכות עם הכפופים לו. זו מורכבת מהמנדט שניתן לעו"ס, ע"י החברה, לסייע לפרט/למשפחה/קבוצה/קהילה תוך שקידה על קידומם ורווחתם.
מרכיב נוסף הוא הסמכות הניתנת לעו"ס ע"י הסוכנות המעסיקה, המחייבת אותו להתנהגויות תפקיד שתעזורנה לו להשיג את מטרת הסוכנות,וסמכות המוענקת לעו"סים מטעם חוק לשמש כפקידי סעד. סמכות פסיכולוגית משולבת ביחסים הפורמאליים. גורמים פסיכולוגיים מעורבים ביחסי הסמכות וקשורים לתכונות אישיות של המחזיק בעמדה כמו יכולת השפעה אישית ותכונות אישיות כמו ביטחון עצמי, ומסמכות איש המקצוע כבעל ידע ומיומנויות. במצב הרצוי ההשפעה הקשורה לסמכות הפורמאלית תיהפך להשפעה פסיכולוגית. מרכיבי הסמכות של העו"ס קשורים בחלקם לעמדתו הפורמאלית וחלקם ליכולתו לקיים השפעה פסיכולוגית (Foren,1965).
עפ"י פרייברג וחובב (1994) טיפול סמכותי מאופיין בכך שהמטפל עושה שימוש בשלושת סוגי הסמכויות האלו במפגש המקצועי, כדי לקדם התפתחות לקוחו. כעת נבחן את מאפייניו הייחודיים של הטיפול הסמכותי. בהבחנה מהמקובל ביחסים שבין לקוח לבין מטפל, המבוססים על התקשרות מרצון חופשי, ייתכן מצב שבו ייוצרו יחסי גומלין טיפוליים מכוח החוק. יחסים אלה אינם מותנים בהסכמת הלקוח לשיתוף פעולה, מלכתחילה או בדיעבד, כי אם בקביעה חד צדדית של גורם שהוסמך לכך (שניט, 1987). הפונים שלא מרצון נשלחים לטיפול ע"י הרשות השופטת ויכולים "לשלם" על סירוב לטיפול בתוצאות כמו אובדן החופש, אובדן הילדים ורישיון הנהיגה. בנוסף אם אחת מהתוצאות האפשריות אכן מתרחשת, ספק אם ניתן להחזיר את הגלגל אחורה ע"י הסכמה לטיפול. הסמכות המשפטית באמצעות תקנותיה, מדיניותה והמערכת הבירוקרטית שלה , יכולה להתערב בשאלות טיפוליות כמו משך הטיפול, מוקד ההתערבות ואופן ההתמודדות עם התנגדות המטופל (למשל להרחיק ילדים מהורים שאינם משתפים פעולה) ואף להטיל סנקציות במקרה של חוסר שיתוף פעולה. יחד עם זאת, הבעיה של הפונה הלא רצוני מוגדרת ע"י אחרים ולכן קושי אפשרי הוא התנגדות המטופל להכרה בקיום הבעיה והתנגדות לשינוי (סלונים נבו, 1994 (. בחירה חופשית של המטפל קיימת כאן רק לעיתים רחוקות, ולרוב הם חייבים להסכים לטיפול ע"י אותם מטפלים שמינתה הרשות המשפטית. מה גם שגורלו תלוי באחרים, והוא לוקח חלק מועט בהחלטה הנוגעת לכך (למשל בהמלצת התסקיר). השימוש בסמכות בתחום הטיפול בהקשר –