הגישות השונות המפרשות ומפריכות את המושג קתרזיס של אריסטו תוכן העניינים:

1 . מבוא
2. הגישות המרכזיות
2 .1
הגישה הרפואית
2 .2 הגישה המוסרית-דידקטית-אתית
2 .3 הגישה הדתית
2 .4 הגישה האינטלקטואלית
2 .5 הגישה הסטרוקטורלית-דרמטית
2 .6 הגישה הפסיכולוגית
2 .7 הגישה האסתטית
3 . הגישות ה"חתרניות"     
3 .1 גישה המפריכה קיומו של 'קתרזיס' טרגי     
3 .2 גישה החותרת תחת ה'קתרזיס' טרגי- ברכט והתיאטרון האפי
4 .סיכום 5. ביבליוגרפיה המילה 'קתרזיס' חדרה לאוצר המילים היומיומי שלנו. בהנאה מטרגדיה אנו מתכוונים לחוויית ה'קתרזיס'. אנו חושבים שאנחנו יודעים מהו ה'קתרזיס', אך מעבודה זו (בין היתר) עולה, שאיננו יכולים לדעת בדיוק מהי משמעותו.
אינטרפטציות שונות של ה'קתרזיס' האריסטוטלי חייבות להיות משולבות בניתוח החמלה והחרדה, ואפשרויות רבות עולות משילוב כזה. בפרק 14 ב"פואטיקה", אומר אריסטו:
"לא כל הנאה יש לבקש מן הטרגדיה אלא את זו המיוחדת לה. ומאחר שההנאה שהמשורר צריך לעורר, באה מחמלה וחרדה דרך חיקוי, הרי ברור שזה צריך להיות טבוע ב[מבנה] מעשים"   תכלית הטרגדיה הינה הנאה המיוחדת לה עצמה, ולא קונבנציונאלית: 'קתרזיס' של רגשות חמלה וחרדה. מאות שנות מחקר העלו כי ההנאה הנכונה מטרגדיה עשויה לספק סוג של הרמוניה אינטלקטואלית; או – סוג של הקלה פסיכולוגית; או – סוג של טיהור דתי, או זיכוך רפואי או חינוך מוסרי-אתי, או להציע סיפוק אסתטי, או אולי – ה'קתרזיס' מצוי בטרגדיה עצמה ולא מתרחש בנפש הקורא/הצופה.
Brunius            טוען, כי פרשנויות שונות אלה בידדו והבהירו חלקים שונים במשנה של אריסטו, אבל אף פרשנות בודדת איננה ברורה או סבירה יותר מאחרות. לעיתים ניתן ליישם את הפרשנות המוסרית, לעיתים את הפסיכולוגית, ולעיתים אף את הדתית, הרפואית או אחרת.
נראה שאין אפשרות להעניק פרשנות מדוייקת לעשר המילים המופיעות בסוף ההגדרה של אריסטו לטרגדיה.             בניסיוני לעמוד על הגישות והפרשנויות הבנתי שהנושא תמיד ימשיך להיחקר. כמו כן,תמיד יהיו מסקנות מפתיעות כמו זו של פרופסור Petrusevski, שמפריכה קיומו של הקתרזיס הטרגי, וכמו זו החותרת תחתה של התיאטרון האפי בכלל ושל ברכט בפרט. לא ברור לאילו רגשות בדיוק מתכוון אריסטו; וגם אם הסביר את כוונתו בחלק אחר של הפואטיקה, הרי שאבד מבין כתביו, וכן גם בכל שאר ממצאי הפואטיקה אין הסבר מספק בהקשר התאורטי או שאין הסבר בכלל להבהרת המונח. כך גם יש החושבים שכוונתו של אריסטו לא לרגשותיו של הצופה, אלא לרגשותיו של הגיבור הטרגי.