מאז הקמת המדינה מתקיים שיח ציבורי על הצורך בחוקה ועל תוכנה. חוקי היסוד הם ציוני דרך חשובים במסלול בנייתה של החוקה; אך הם אינם כוללים נושאים המקובלים בחוקות אחרות, כמו זכויות חברתיות-כלכליות. הכללת זכויות חברתיות-כלכליות בחוקה שנויה במחלוקת הן בעולם הרחב והן בישראל. גם במדינות שיש בהן חוקה מתקיימים מזה שני עשורים דיונים האם לספק הגנה חוקתית לזכויות חברתיות-כלכליות או להשאירן במסגרת החוקים הרגילים בלבד. בישראל גובשו כמה הצעות לזכויות חברתיות-כלכליות בחוקה העתידית. הראשונה שבהן הוכנה על-ידי ועדת החוקה של מועצת המדינה הזמנית, וכללה קשת רחבה של זכויות חברתיות-כלכליות. ברוב הגרסאות שהוכנו לאחר מכן חלה נסיגה מרמת הפירוט והמחויבות שהועלתה בהצעה הראשונית .
ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, היא צד למספר אמנות בינלאומיות, העוסקות בהגנה על זכויות האדם. אמנות אלו מטילות על המדינות החברות שורה ארוכה של חובות מהותיות ופרוצדוראליות הקשורות ליישום האמנה, לרבות חובות דיווח למנגנונים בינלאומיים בנוגע לאופן יישום האמנה. בד בבד, חולשתם של מנגנוני האכיפה הקיימים ברמה הבינלאומית, מחייבת בחינה של מנגנוני אכיפה חלופיים. החשוב והיעיל מבין מנגנונים אלו הנו מנגנון האכיפה התוך- מדינתי, דהיינו בתי המשפט. למעשה, הגופים הבינלאומיים הפועלים מכוח אמנות זכויות האדם רואים את תפקידם כתפקיד משלים והוא, לפקח על הדרך בה המדינה מיישמת אמנות זכויות אדם באמצעות מנגנוני אכיפה פנים מדינתיים, כלומר בתי המשפט.
מאז העשורים האחרונים של המאה ה-20 חלו שינויים גדולים ומהירים במבנה החברתי והכלכלי של האנושות. שינויים אלה מגדילים את היכולת של חלק מבני אדם לממש את אנושיותם, ומקטינים את היכולת של אחרים לשרוד, בגלל מעשי ידי אדם.
הגלובליזציה, הצמצום בהסדרים של מדינת הרווחה והתעוררות התודעה של זהות תרבותית, מציבים אתגר לתפיסה המצדדת בחובתם של מוסדות הממשל לדאוג למימוש הזכויות הכלכליות והחברתיות של חברי החברה . החברה הישראלית היא חלק מהתהליכים הללו .
עד 1948, הזכויות הכלכליות והחברתיות לא הופיעו במסמכים המעניקים זכויות לבני אדם מול מוסדות החברה שבה הם חיים. הגנה מפני אבטלה ובחירה חופשית של עבודה; שכר הוגן ושכר שווה עבור עבודה שוות-ערך; התאגדות באיגודים מקצועיים ושביתה ככוח שמאזן את כוחם של מעסיקים; מנוחה ופנאי; רמת חיים נאותה; בטחון תזונתי; קורת גג; לבוש; טיפול רפואי; בטחון סוציאלי בזמן מחלה, אי-כושר לעבודה וזקנה; וחינוך ציבורי – כל אלה קיבלו לראשונה מעמד של זכויות, שראוי שיהיו לכל אדם באשר הוא, בהכרזה העולמית בדבר זכויות האדם מ – 10 בדצמבר 1948 . למרות זאת, הזכויות הללו נתונות עדיין – ויש שיאמרו יותר מבעבר – להתקפה. עדיין ניטש ויכוח עד כמה ראוי להגן על האינטרסים הללו, הקשורים לחיי כל אדם ולהתפתחותו באשר הוא אדם, באמצעות המנגנון החברתי של זכויות .
בעבודה זו אבקש להתמקד בנימוקים בעד ונגד עיגון זכויות חברתיות בחוקה. תחילה אציג את חוקי היסוד וזכויות האדם בכלל ומהן זכויות חברתיות בפרט. אבדוק את מעמדן המשפטי של הזכויות החברתיות במדינת ישראל והאם ישנה הגנה כלשהי על זכויות אלה. אתמקד בזכויות כלכליות חברתיות ובעמדת מדינת ישראל בנוגע לזכויות אלה. כיוון שמדינת ישראל הינה מדינה מערבית, אבדוק את ההתייחסות לסוגיה הנדונה גם במדינות אחרות אשר בהן קיימת חוקה.
בסיום העבודה אציג את מסקנותיי, דהיינו הנימוקים בעד ונגד עיגון הזכויות החברתיות בחוקה תוך כדי התמקדות בהשלכותיו של המעמד החוקתי.
במוקד המחקר בעבודה זו נמצאות זכויות אדם שאם יש צורך להגן עליהן, ברור ונהיר כי קיים סיכון לפגיעה בהן.
נחיצותה של מחויבות חוקתית לזכויות חברתיות-כלכליות תלויה גם במידת אי-השוויון בחברה. עיגון זכויות חברתיות-כלכליות בחוקה נתפס בעיני מצדדיו כחלק מרשת ההגנה על זכויות האדם הבסיסיות וכאחד הבלמים מפני התרחבות מוגזמת של אי-השוויון הכלכלי .  חיוניותו של בלם מסוג זה גדולה יותר בחברה שמאופיינת בפערים עמוקים בעושר ובהזדמנויות ולכן יש לבחון את   עצמת אי-השוויון הכלכלי בחברה הישראלית ומקורותיו.