ראשי פרקים לפרו- סמינריון  "הפרפר ופעמון הצלילה" לפי הגישה הפסיכואנליטית והפמיניסטית. כאשר התיאוריה הקולנועית החלה לצעוד גם היא בשביל הפמיניזם רתמו לצידם רוב הכותבים את הגישה הפסיכואנליטית כדרך להציג את רעיונותיהם בצורה שבה יהיה ניתן להבין את דרך חשיבתן ובכך לקרב את היעד של פירוק הקונבנציות החשיבתיות לגבי האישה ומיקומה במדיום הקולנועי.             שנות ה-70 העמידו בפני התיאוריה הקולנועית כמה טקסטים חשובים שאופן כתיבתם דגל בשילוב הגישה הפסיכואנליטית יחד עם הכתיבה הפמיניסטית, בראשם זה של לורה מאלווי. היה זה רק בשלב מאוחר יותר שצצו להם גם מאמרים בנוסח שונה, כאלה שביקרו את דרך הכתיבה הזו, ושטענו שרתימת הגישה הפסיכואנליטית לפמיניזם בקולנוע איננה הדרך הנכונה. שאלת המחקר של עבודתי שואלת כיצד למעשה משתמש הסרט "הפרפר ופעמון הצלילה" במנגנונים שעליהם דובר רבות בגישה הפסיכואנליטית בקולנוע ובעזרתם מרכך ואף מסווה לעיתים את דרכו האמיתית של הסרט שהיא דרך שנוגדת את כל מה שעליו עמלה מאלווי במאמרה המפורסם, מאמר שייסד את הכתיבה הפמיניסטית בתיאוריה הקולנועית, ועדיין עומד כאבן יסוד בגישה הנ"ל. את עבודתי אפתח בהתייחסות לגישה הפסיכואנליטית בקולנוע, ע"מ להכין את הקרקע, ואדון במאמרו של דניאל דיין, The Tutor-Code of Classical Cinema תחילה. דיין מדבר על תהליך האיחוי בעריכה הקולנועית, ומדגים אותו דרך טכניקת השוט-רוורס-שוט, דבר שאמנם חסר במקצת בסרט "הפרפר ופעמון הצלילה", אך אני אנסה להבהיר דרכו שהמנגנון הזה עובד לפעמים גם בעצם היעדרו.  אולי מה המשמעות של היעדרו ביחס לביקורת של דיין על קיומו? מתי יש שימוש ב- S/R/S בסרט? האם זה משקף את תכלית המנגנון עליה מצביע דיין? במאמר השני איעזר בלורה רסקרולי ע"מ למפות את קישורה של התיאוריה הקולנועית אל הגישה הפסיכואנליטית (שתי גישות שנולדו בקירוב גדול אחת לשנייה) , ובתוך כך את מיצובו של זיגמונד פרויד כאיש שדבריו הובילו לרוב לאורך השנים את הכותבים השונים שכתבו על הקולנוע דרך שימוש בפסיכואנליזה. רסקרולי מתייחסת במאמרה Like a Dream: a Critical History of the Oneiric Metaphor In Film Theory, ליחס שנוצר במהלך הזמן בין התיאוריה הקולנועית לגישה הפסיכואנליטית והנגזרת המתבקשת ממנו- השוואת הסרט לחלום- ומאמרה הוא חשוב בהבנת הקישור בין שתי הגישות. לסיום, אתייחס גם למקומו של לאקאן בתיאוריה הקולנועית, ואחזור לפרויד דרך ספרו מ-1899 "פשר החלומות", כאשר ביחד עם מאמרו של כריסטיאן מץ, The Imaginary Signifier, אציג את מנגנוני החלום של פרויד, ביטויים בסרט הנבדק, והשימושים השונים של הסרט בגישה הפסיכואנליטית. לא ניתן יהיה לדבר על הגישה הפמיניסטית בקולנוע ללא התייחסות למאמרה של מאלווי, "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי". במאמר זה מפרטת מאלווי את גישתה לגבי האישה, כיצד היא נראית ונתפסת על המסך, והכפפתה למבט הגברי, ועושה כל זאת תוך שהיא נסמכת על הגישה הפסיכואנליטית ועל פרויד. מאמר זה של מאלווי גרר תגובות רבות, וביניהן גם ביקורות, כשמאלווי עצמה כתבה מאמר תגובה על מאמרה שלה כעבור 6 שנים. מאמר זה, "מחשבות על עונג חזותי וקולנוע נרטיבי", גם הוא יזכה לדיון בעבודה, מאחר והוא קרקע להבנה של ביקורת חריפה יותר על מאלווי ודרכה, מאמרו של סטיב ניל, Masculinity as Spectacle, בו הוא מנסה לפרק לגורמים את דרך חשיבתה של מאלווי ומעביר עליה ביקורת בדרך השלילה. יש לציין שמאמרו של ניל יובא לדיון רק לאחר הדגמה על הסרט כיצד מחשבותיה של מאלווי, היצמדותה לגישה הפסיכואנליטית בקולנוע (שאליו היא מתייחסת כ"תת-מודע פטריארכלי") הם בעוכריה של מאלווי ושל רעיונותיה. לאחר שנראה זאת קורה על המסך, נוכל לגשת ולטפל במאמרו של ניל ואף במאמרה השני של מאלווי ע"מ לשאול האם כתיבתה של מאלווי, שהפכה כה חשובה בתיאוריה הפמיניסטית, היא אכן יעילה, בהתחשב במטרות ששמה לעצמה כיעד. שאלת המחקר של העבודה תקבל תשובה גם לאורך ההתייחסות לשתי הגישות, וגם אח"כ כאשר אנסה ליצור פולמוס בין הגישה הפמיניסטית והגישה הפסיכואנליטית, שתי גישות שדווקא נחשבו (לפחות עם יריית הפתיחה של הכתיבה הפמיניסטית ובשנים הבאות אחריה) כנעזרות ומשלימות אחת את השנייה.  אנסה להראות במהלך העבודה שהגישה הפסיכואנליטית היא דווקא אינה זו המתאימה לגישה הפמיניסטית, ושזו הייתה בחירה שגויה במובן מסוים מבחינתה של מאלווי.
ביביליוגרפיה Dayan, Daniel. "The Tutor-Code of Classical Cinema" Metz, Christian.
"The Imaginary Signifier" Neale, Steve. "Masculinity as Spectqacle" Rascaroli, Laura. "Like a Dream: a Critical History of the Oneiric Meataphor in Film Theory" מאלווי, לורה. "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" מאלווי, לורה. "מחשבות על עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" פרוידת זיגמונד. "פשר החלומות"