רבי יואל מסאטמר (להלן: הרבי) התנגד בכל תוקף לשפה העברית המתחדשת, שהפכה להיות שפת הדיבור בארץ ישראל. על חסידיו אסר לדבר עברית, ומוסדות סאטמר בארץ כולם, עד היום מתנהלים ביידיש. ניתן לחשוב שאין בהתנגדותו לשפה עניין עצמאי, אלא שמתוך התבדלות מן הציונים ראה לנכון להתבדל גם משפתם – שכן הוא לא רצה בשום קשר עם כל דבר שיש לו נגיעה אליהם. האם הדבר אכן כך? מה הן הסיבות בגללן סלד כל כך הרבי מתחיית העברית החדשה?
למעשה, הרבי הקדיש לנושא מסה שלמה, המופיעה עם הספר "ויואל משה". מסה זו נקראת "מאמר לשון הקודש" והיא נכתבה כתשובה לרב פנחס הירשפרונג, מתלמידי ישיבת חכמי לובלין, לימים רב הראשי של מונטריאול. מסה זו כוללת כחמישים פרקים, אולם עשרים ואחד האחרונים (ל-נ) אינם עוסקים בלשון הקדש אלא בחיוב או איסור תלמוד תורה לבנות. אני אתייחס לפרקים הרלבנטיים לנושא.
אפתח בהצגת המבנה הכללי של המאמר, תוכנו, והמקורות העיקריים עליהם הוא מתבסס. בהמשך אביא דעות שונות בנושא, תוך דגש על האופן בו הם מפרשים את המקורות. בעיקר אדון בשאלת הפשר – פשרה של התנגדותו העזה והחד משמעית לחידוש העברית. האם זהו חלק מהתנגדותו לציונות, או שמא יש כאן עומק נוסף, למעלה מכך, סיבות נוספות או שונות לחלוטין?
"מאמר לשון הקדש" בנוי כקרשנדו: מתחיל באופן מינורי, מדשדש כמעט כחמישה עשר פרקים בנושא הלכתי שליו ורגוע, ורק לקראת הסוף יוצא בתותחים, בקולות וברקים, כנגד השפה העברית המתחדשת. מאמר לשון הקדש מרכז בתוכו את עיקרי הדברים שיש לרבי לומר אודות השפה העברית בכלל, וזו החדשה בפרט. בעבודה זו אראה כיצד הרבי ובעל התורה תמימה מתייחסים לאותם המקורות ומתוך ניתוחם מוציאים מהם מסקנות הפוכות ביחס לשימוש בלשון הקודש כלשון הדיבור:
בעל התורה תמימה תומך, והרבי מסתייג. אדון בניתוח ההיסטורי של השימוש בלשון העברית אצל חכמינו ז"ל ובתקופת הבית השני, ניתוח שערכו הרבי ובעל התניא על פי אותם מקורות פחות או יותר. שוב יבלטו לעין המסקנות השונות העולות מאותם המקורות כמעט:
לדעת בעל התניא התקיים דיבור עברית של דברי חולין בימי חז"ל, ואילו לדעת הרבי רק בתוככי בית המדרש. לאחר מיכן, הצגתי את טעמיו העיקריים של הרבי לשלול את השימוש החי בלשון הקדש בכלל, ובעברית החדשה במיוחד. אראה כי לדעת הרבי לשון הקדש היא כלי רב עוצמה, ובשל החשש שחוטאים יעשו בו שימוש לא הוגן צומצם השימוש בו – במכוון.
בנוסף, הראיתי כי היו לו שלוש חזיתות התנגדות לעברית החדשה: הראשונה, הקשר העז שהוא מצא, בכל מיני אופנים, בינה ובין כופרים וכפירה. השניה, כוחה הרב שלא ישמש ביד כל אדם, והשלישית, השינויים שעשו מחדשי השפה העברית בלשון הקדש הקדומה, שינויים שהם לדעתו אסורים ומעוותים. אראה כי הרב קוק, המפורסם במחלוקתו על הרבי לגבי נקודת הציונות, מתגלה כחולק עליו גם בכל שאר הנקודות, ואתהה על הקשר ביניהן.     במסקנת הדברים נראה, כי התנגדותו של הרבי לשפה העברית המתחדשת הייתה עמוקה יותר מהתנגדות לציונות גרידא, והיא כרוכה לא רק בעין קשה ונוקבת מאוד על הכפירה והציונות, כי אם גם בעין שנייה, המאדירה ומשגבת באופן יוצא דופן את לשון הקדש. ***ללא מקורות