ריאליזם באמנות הריאליזם הולך ונהייה רלוונטי עם העידן המודרני ויש בינהם קשר הדוק. העידן המודרני בא עם הקצנה והדגשה של הריאליזם. העמדות ריאליסטיות יובילו אותנו לעסוק בנושאים מציצניים ו/או מיניים. הרעיונות שאני מעונינת לדון בהם קשורים לתפיסת המציאות הלאקאנית.
ה"ממשי" של ז'אק לאקאן – פרויד חילק את המבנה הנפשי לשלוש: אני-אגו, אני עליון- סופר-אגו, וסתמי- איד. לאקאן שינה את השמות והמשמעות וקרא להם "סמלי, דמיוני וממשי". הסמלי והדמיוני הם צמד ניגודים ולהם תלות הדדית. לאקאן חושב שהסמלי הוא מערך מבני על-אישי המשתמש במדיום הדיבור האינדיבידואלי, יוצר זרימה דו כיוונית מתמדת בין התשוקה הפנימית להיתרים חברתיים. לאקאן מתווכח עם האמרה של דקארט " אני חושב משמע אני קיים" ואומר "אני מדבר משמע אני קיים".המילה קודמת לכל לא היו לי מחשבות אם לא היו לי מילים.
הממשי הלאקאני קשור בפרקטיקה של השפה- מסמנים, סמלים ודימויים. השארית שנותרת בכל תהליך של סימון וקשירה לשוניים תרבותיים מקושרת להתענגות. להתקלויות עם הממשי יש אפקט טראומטי- הסובייקט לא מוכן אליו, הוא חורג מההגדרה שלו. מיקומו של הממשי הוא אקסטימי. באמנות המאה ה-20 יש רצון להתקרב אל הדברים דרך הממשי הלקאניני- מלחמות, אסונות, מיניות, פרוורסיות מיניות. האמנות מנסה להתקרב לממשי וגם יוצרת חזרה שלו- באמצעות דגם.
במציאות הישראלית-פלסטינאית הממשי מאוד רלוונטי. המציאות הישראלית צריכה להכיל את הריבוי של המידע, יש כל הזמן קבלת דאטה- נקודת הייחוס זזה כל הזמן. יש ליצור ארגון – כל הזמן מחפשים את המסד.
אדון בשתי יצירות, אחת של האמן הישראלי מן המאה ה-20, ניר הוד , והשניה של פרנסיסקו דה גויה, מן המאה ה-18.