תוכן עניינים
כוונה תחילה. 3
כוונה שווה רצון 5
אדישות שווה שוויון נפש.. 8
קלות דעת שווה לקיחת סיכון בלתי סביר  במודע והקלה שלא יגרם.. 10 רשלנות : מבחן סובייקטיבי – מה העושה יכול היה לדעת. 11
מבחן סובייקטיבי- אדם מן הישוב. 13
שגגה. משפטים מניע. 16
מטרה- רצון 17
תחליפים מהותיים: עצימת עניים כתחליף למודעות לנסיבה להתנהגות. 18
הלכת צפיות כתחליף / כוונה. 20 ביבליוגרפיה. 21
כוונה תחילה כוונה תחילה הינה ייסוד ייחודי לעבירת הרצח. כוונה תחילה מוסדרת בסעיף 301 לחוק העונשין, אשר קובעת כי לעניין סעיף 300 לחוק העונשין, אשר הוא הסעיף אשר מהווה את המקור הנורמטיבי לעבירת הרצח, כי "יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו". קרי, ניכר כי יסוד הכוונה תחילה הינו יסוד הדורש רמה גבוהה של מחשבה פלילית בנוגע ליחס הנאשם לתוצאה שהיא הרג הבן אדם לבין רצונו של הרוצח להביא לתוצאה זו. בתי המשפט פירקו את הכוונה תחילה לשלושה יסודות עיקרים: ראשית, החלטה להמית את הקורבן, ועל יסוד זה אמר בית המשפט כי מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו. לאור האמור, אנו נוכחים כי על מנת שעבירה תהווה עבירה המהווה רצח נדרש כי הנאשם אכן רצה לרצוח את הקורבן. שנית, הוא יסוד ה"הכנה" אשר מהווה יסוד פיזי טהור. המשמעות של היותו של היסוד יסוד פיזי, הינה כי היסוד מתייחס להתקיימות מרכיב נסיבתי שכרוך בהתנהלות הנאשם טרם ביצוע הרצח. יסוד ה"הכנה" הנדרש כמעט ואינו קיים לאחר שפסיקת בתי המשפט דרשה סטנדרט נמוך מאוד של "הכנה". כלומר, פסיקת בתי המשפט רוקנה את יסוד ההכנה מתוכן כמעט לחלוטין, מאחר וקבעה כי הכנה יכולה להתבטא ברכיבים מינימליסטיים. לדוגמא, בית המשפט הכיר אף בהרמת אבן מהקרקע כעונה להגדרת ההכנה. שלישית, ייסוד הקנטור אשר משמעותו כי נדרש שהנאשם לא עמד בסיטואציה במהלכה הקורבן ביצע מעשה אשר הפר את שלוותו וחשיבתו הנורמטיבית של הנאשם כך שהנאשם יקבל הגנה מאשמת רצח. יסוד הקנטור נשלל בדרך כלל בנקל, מאחר וגם בזה קבע בית המשפט סטנדרט גבוה לפיו משמעותו של יסוד הקינטור היא, שאם בין הקנטור לקטילת הקרבן, הפריד משך זמן שבו הייתה לנאשם שהות 'להתקרר', כי אז לא תעמוד לנאשם טענת הקנטור. לכאורה, כפי שראינו קבע המחוקק סטנדרט גבוה הנדרש על מנת להצביע על כוונה תחילה. ניתן להניח כי הסיבה ליצירת סטנדרט גבוה זה הינה העובדה שמדובר על עבירה שהעונש בגינה הינו העונש מהחמורים ביותר בספר החוקים במדינת ישראל. בנוסף, לנוכח העובדה שגרימת מוות לאדם יכולה להיות אחת ממספר עבירות בדרגות חומרה שונות והן גרימת מוות ברשלנות, הריגה ורצח, נראה כי ראה המחוקק לנכון ליצור את ההבדלה הברורה בין העבירות. יאמר כי למרות הדרישות הגבוהות שהציב המחוקק וכפי שראינו לעיל, ניכר כי הפסיקה הגמישה במידה לא מבוטלת את התנאים הנדרשים במסגרת הכוונה תחילה, עד שאלו כמעט והתרוקנו מתוכנם, לדעתי במידה מסוימת ניתן להצביע על רציונאל המצדיק את העובדה שבית המשפט הגמיש את הדרישות, מכיוון שהסטנדרט שדרש המחוקק יכול היה להיות מפורש באופן קיצוני במיוחד, עם זאת מתעוררת השאלה האם בסמכותו של בית המשפט לפרש את הסטנדרט הנדרש באופן אשר הפך חלק לא מבוטל מלשון החוק לאות מתה. ניתן להצביע על כך כי ההגמשה שביצע המחוקק הביאה היום לקושי לעיתים להבחין מתי מעשה הרג מהווה רצח ומתי הוא מהווה הריגה, וזאת לנוכח הגמשת הכללים. לדעתי, בית המשפט יכול היה להתמודד עם המצב הזה באופן שונה מכיוון שאל לנו לשכוח כי עבירת ההריגה מאפשרת להכניס לכלא עד ל 20 שנות מאסר, וביר כי מדובר בעונש לא מבוטל. על כן, במקום להרחיב את עבירת הרצח, יכול היה בית המשפט לגזור עונשי מקסימום לנאשמים בהריגה וכך לא לפגוע בייחודיות עבירת הרצח.
  יאמר כי לעניין סוגיית הקינטור קבעה הפסיקה כי יש להתייחס אל המלים האמורות בסעיף 301 כמבטאות את הדרישה ש"ההחלטה להרוג" תתגבש על רקע של שיקול ויישוב הדעת, וזאת להבדילה מהחלטה 'ספונטנית'. לאור האמור, נראה שאין למצוא במסגרת פירוש האומר כי מלים אלו נוגעות לעצם היכולת לגבש 'החלטה להרוג' במשמעות הטהורה של המושג, קרי – במשמעות של חזות התוצאה מראש והחפץ בה. לדעתי, גם בקביעה האמורה אנו רואים סממן נוסף לכך שהפסיקה מגמישה את יסוד הכוונה תחילה באופן שזה יחיל מגוון רב של סיטואציות. לעניין זה, בתי המשפט רואים את ההחלטה להמית כבעלת שני יסודות שפורשו בפסיקה כמבטאים את הצורך בהתקיימות כוונה על שני רבדיה: ראשית, חזות או צפיית התוצאה הקטלנית (המישור השכלי) ורצון או שאיפה להתגשמות התוצאה (המישור הרגשי). בדומה ליסודות הנדרשים אשר הצגנו לעיל, ברי כי גם יסודות אלו ניתנים לפרשנות רחבה יותר ופרשנות צרה. יש לשאול שאלות בדבר המועד בו התגבשו היסודות ורמתם. כמו כן יסודות אלו, מטבעם, הינם יסודות שמעלים קשיים ניכרים בהוכחתם. שאלה מהותית נוספת שצריכה להישאל הינה האם הצפייה והרצון הינם בגדר יסודות סובייקטיביים או אובייקטיביים. לדעתי ראוי היה להתייחס ליסודות אלו כבעלי משקל סובייקטיבי מכיוון שעסקינן במבחן הבוחן את נקודת הראות של הנאשם הספציפי. עם זאת, כפי שאף ניווכח בהמשך, ישנם אספקטים רבים בהם הדין בכלל והמשפט הפלילי בוחן את מצב הדברים מבחינה אובייקטיבית, ונראה כי גם סיטואציה הנידונה ניסיון לבחון יסודות של צפייה ורצון מבחינה סובייקטיבית נדון לכישלון ולא יגשים את מטרת החוק.