סיכום למבחן עם חומר פתוח בדיני תקשורת ואתיקה עיתונאית

תקציר העבודה

חומר לבחינה בדיני תקשורת ואתיקה עיתונאית בישראל פרק 1
חוקי היסוד וזכויות האדם (עמ' 9 במדריך למידה):
בשנת 1992 נוספו זכויות אדם לספר החוקים של מדינת ישראל: "חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו", ו"חוק יסוד: חופש העיסוק". שתי זכויות אלו מגנות על זכויות נוספות:
הזכות לחיים, לכבוד ולפרטיות, זכות לחירות, זכות הקניין, הזכות לתנועה חופשית.
קיימים מקרים בהם הזכויות מתנגשות זו בזו ואז בית המשפט צריך לאזן ולהכריע.
סוגי הליכים (עמ'
1 1 במדריך הלמידה) פסק דין קול העם נגד שר הפנים (עמ' 13 בספר, עמ'
1 6 במדריך למידה, עמ' 21 באסופה):
ההכרה בחופש הביטוי נולדה בעקבות פסד דין זה. בשנת 1953 ציווה שר הפנים לסגור שני עיתונים של התנועה הקומוניסטית לתקופה מסוימת בשל התבטאות חריפה כלפי הממשלה, אולם, עיתון "קול העם" פנה לבג"ץ ובית המשפט פסק כי חופש הביטוי הוא הכרחי במדינה דמוקרטית אשר מהווה חלק מהדינאמיקה של המשטר הדמוקרטי. משטר דמוקרטי הוא משטר רצון העם ועל כן מותר ואף צריך לבקר את השלטון כל הזמן. בכדי שנוכל לבקר את השלטון יש צורך בחופש ביטוי.
חופש הביטוי הינה זכות בסיסית אולם יש לה סייגים: הגנה על שמו הטוב של האזרח, הבטחת דין הוגן והוצאת דין צדק, מניעת חילול רגשות דת, איסור פרסום דברי תועבה והחשוב מכל – ביטחון המדינה. אם כך, פס"ד "קול העם" פסק כי מותר לפגוע בחופש הביטוי רק כאשר ישנה ודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור ובסדר הציבורי.
חופש העיתונות = חופש הביטוי (מובטח בזכות בתי המשפט) + חופש המידע (זכות הציבור לדעת, מובטח בזכות חוק חופש המידע, עמ' 27 בספר) חוק חופש המידע (עמ' 27 בספר, עמ' משפטים במדריך למידה):
החוק קובע כי לכל אזרח יש זכות לקבל מידע מכל גוף ציבורי, מכל הרשויות: משרדי ממשלה, עיריות, בתי משפט וכו'. מבקש המידע לא צריך להסביר מדוע זקוק למידע שמבקש. אולם, יש מקרים בהם מותר לגוף לסרב לתת מידע, זאת כאשר יש חשש לוודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה, יחסי החוץ שלה, ביטחון הציבור, ביטחון שלום האדם, מידע ששר הביטחון אוסר לפרסמו, מידע שפרסומו מהווה פגיעה בפרטיות ומידע אשר ע"פ חוק אסור לחשוף. (עמ' 29 בספר – סוגי המידע שרשויות לא חייבות לחשוף;עמ' 31 בספר – על מי החוק לא חל: שב"כ, מוסד, מודיעין וכו').
פסק דין מדינת ישראל – משרד התחבורה נגד חברת החדשות (עמ' 135 באסופה, עמ'
2 2 במדריך):
חדשות ערוץ 2 ביקשו ממשרד התחבורה 2 דוחות לשם הכנת כתבה על תאונות אוויריות, אולם משרד התחבורה סרב לספק את המידע. ערוץ 2 פנה לבית המשפט המחוזי אשר פסק כי חופש המידע מחייב את משרד התחבורה למסור לערוץ 2 את המידע שביקשה, אולם משרד התחבורה ערער על פסק הדין בטענה שמסירת הדוחות עלולה לפגוע בתפקודו של משרד התחבורה. פסד דין זה שהינו למעשה הערעור, שב השופט וקבע שהמידע אינו רכוש של משרד התחבורה אלא מוחזק בנאמנות אצל הרשות (מעין פיקדון השמור אצלה). השופט החיל את מבחן הודאות הקרובה, קבע כי אין ודאות קרובה שפרסום הדוחות יפגע בתפקוד משרד התחבורה או במבקר הפנים שלו ופסק כי על משרד התחבורה לספק לערוץ 2 את המידע.
פרק 2 – אתיקה אתיקה – כיצד ראוי להתנהג, נורמות שלא מעוגנות בחוק.
חוק – כיצד חייבים להתנהג – חוק – עונש.
תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות (עמ'
5 3 בספר, עמ'
5 במדריך):
מדובר בתקנון שהעיתונאים כתבו עבור עצמם שראו צורך בארגון שישמור על התנהגות אתית ומקצועית.
העיתונות הינה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ומן הראוי שתפעל ללא חוקים שנכפים עליה אלא כגוף עצמאי. תפקידה העיקרי של מועצת העיתונות הוא לאכוף את תקנות האתיקה. על העיתונות לנהוג באחריות חברתית כיוון שאין חוק שאוסר עליה פרסום.
בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, אריה אבנרי נגד חיים יבין (עמ' 169 באסופה, עמ' 28 במדריך):
מדובר על חדירה ופגיעה בצנעת הפרט. מדובר בפניה אל מועצת העיתונות ולא אל בית המשפט כיוון שלא מדובר בחוק. מדובר על מעבר על סע' 8+9 בתקנון האתיקה: פרטיות ושם טוב, וקורבנות.
בית הדין לאתיקה יכול להעניש את מי שעבר על סע' תקנון האתיקה, ע"י אזהרה, נזיפה, פרסום התנצלות וכו' (ע"פ תקנון מועצת העיתונות עמ' 269 בספר) ישנו רק מקרה אחד בו יש התנגשות של תקנון האתיקה והחוק – חיסיון מקורות: תקנון האתיקה קובע שאסור לחשוף מקורות ואילו החוק קובע כי יש מקרים בהם ניתן לדרוש חשיפת מקורות.
כללי האתיקה אינם מעוגנים בחוק אך הם בכל זאת תופסים מכמה סיבות:
1)     בתי המשפט משתמשים בכללי האתיקה על מנת לבחון האם עיתונאי פעם בתום לה או בהגינות.
2)     העיתונאים נשמעים לכללי האתיקה בכדי שלא יוטל עליהם פיקוח חיצוני
3 )     הפרת כללי אתיקה עלולה להוות במקביל גם עבירה על החוק (פרסום שמם של קטינים, קורבנות, תצלומים וכו').
4)     פרסום החלטת בית הדין בעיתונות מהווה הרתעה.
פרק 3 – הגבלת הזכות לפרסם עיתון ולעסוק בעיתונות לשר הפנים יש זכות לסגור עיתון, אולם ע"פ פס"ד קול העם, מותר לו לעשות זאת רק אם יש ודאות קרובה לפגיעה ממשית במדינת ישראל.
מי רשאי לסגור עיתון בישראל (מדובר על עיתונות מודפסת בלבד):
1)     שר הפנים – ע"פ פקודת העיתונות המנדטורית (פקודת העיתונות המנדטורית (1933) נקבעה במטרה להוות מכשיר פיקוח על העיתונות ולדכא מחאה ומרד נגד השלטון.
ע"פ פקודה זו, על מנת להוציא עיתון נדרש רשיון מהממשל. בנוסף, פקודת העיתונות העניקה לשלטון את הסמכות לסגור עיתון, אם פורסם בו חומר כלשהו, העלול לדעתו "לסכן את שלום הציבור", וכן את בית הדפוס שבו הודפס העיתון. עם הקמת מדינת ישראל אומצה פקודת העיתונות בספר החוקים הישראלי והיא בתוקפה עד היום, אך הסמכות למתן רישיונות או לסגירת עיתונים נמסרה לידי שר הפנים). ורק אם יש ודאות קרובה לפגיעה בביטחון המדינה.
2)     הממונה על המחוז – פקיד בכיר במשרד הפנים (ע"פ תקנה 94 לתקנות ההגנה לשעת חירום 1945). הממונה על המחוז לא חייב לתת נימוק לסגירה העיתון
3 )     הצנזור – ע"פ תקנות ההגנה לשעת חירום 1945 (סע' 78 קובע כי "הצנזור רשאי לאסור בצו, בדרך כלל או במיוחד, לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי". בסע' 88 נאמר:
"הצנזור רשאי לאסור בצו לייבא או לייצא, להדפיס או לפרסם, כל פרסום …
שיבואו או יצואו, הדפסתו או פרסומו היו, או עלולים להיות או להיעשות, פוגעים, לדעתו, בהגנתה של ישראל, בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי.) פסקי דין רלוונטיים: אל-אסעד נגד שר הפנים (עמ' 62 בספר) מועצת העיתונות נגד משה ורדי (עמ' 32 במדריך, עמ' 67 בספר, עמ' 178 באסופה) מועצת העיתונות נגד עופר נמרודי (עמ' 33 במדריך, עמ' 72 בספר, עמ' 172 באסופה) פרק 4 – צנזורה (עמ' 35 במדריך) צנזורה – מניעה מראש של פרסום. כל דבר שיש בו קשר לצה"ל צריך לעבור צנזורה, גם אם מדובר בתאונת דרכים שמעורב בה חייל.
ע"פ תקנה 97
לתקנות ההגנה לשעת חרום (עמ' 83 בספר) ישנה חובת הגשה לצנזורה ע"פ תקנה 98
תקנות ההגנה לשעת חרום (עמ' 84 בספר) לצנזור ישנה סמכות לפסול ידיעה או חלק ממנה לפרסום.
ע"פ תקנה 100 לתקנות ההגנה לשעת חרום (עמ' 83 בספר) בסמכות הצנזור לסגור עיתון/בית דפוס מבלי להביא ראיות או הוכחות כלשהן.
פס"ד מאיר שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי (עמ' 36 במדריך, עמ' 85 בספר, עמ' 50 באסופה) בפס"ד זה, מקומון תל-אביבי רצה לפרסם כתבה אודות כישלונותיו ובקשה להחלפתו של ר' המוסד דאז, אולם הצנזור פסל חלקים גדולים מהמידע שנכתב בכתבה בטענה שפרסומם יביא לפגיעה בביטחון המדינה. עורך הדין של המקומון פנה לביהמ"ש, אשר בסופו של דבר הותיר לפרסם כמה מהקטעים שהצנזור פסל בטענה כי בכדי שהצנזור יאסור על פרסום מידע כלשהו, על פי בג"ץ זה, מותר לצנזור לפסול ידיעה שלמה או חלק ממנה באם יש בכתוב ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. על כלי התקשורת למלא את תפקידם ולספק מידע (חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת), אולם במקרים בהם ישנה וודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון מדינת ישראל יש מקום לאסור על פרסום ידיעות או לפסול חלק מהידיעה. הסכם הצנזורה (עמ' 89 בספר – כלי התקשורת המרכזיים בישראל, חתמו על הסכם עם מערכת הביטחון – עם הצנזורה, לפיו אותן סמכויות של הצנזור (סמכויות המבוססות על תקנות ההגנה המנדטוריות: הענשת עיתונאי/עיתון אשר עברו על עבירת צנזורה וקיום הליכים פליליים נגדם) לא יופעלו עליהן, ויתקיים הסדר אחר אשר מבוסס על הסכם בין אותם כלי תקשורת לגוף הצנזורה.
באותו הסכם, הצנזור מוותר על הסמכויות שהוענקו לו ובמקום זאת, סמכות ההרשעה/ההענשה עוברת לידיהם של "ועדת השלושה" – מעין בית דין יעודי אשר דן בעבירות צנזורה, המורכבת מנציג ציבור, נציג צבא ונציג כלי התקשורת. בכל זאת, כלי תקשורת העובר עבירת "צנזורה" צפוי לעונש. על פי הסכם הצנזורה, סמכותו של הצנזור הינה בתוקף רק כאשר מדובר במידע או בדעה שמסגירה מידע אודות נושאי ביטחון ובמצבים של סכנה וביטחון. ביתר המקרים הסמכות הינה בידי "ועדת השלושה" אשר רשאית להטיל על כלי התקשורת עונשים סמליים כגון: קנס כספי, אזהרה, הערה, נזיפה, עונש על תנאי וכדומה.