שייכות, זהות ומעמד- נשים בדואיות באקדמיה הישראלית

מוסד לימוד
מקצוע
מילות מפתח , , , , ,
שנת הגשה 2010
מספר מילים 9718
מספר מקורות 13

תקציר העבודה

תוכן עניינים
מבוא -.3-6
פרק ראשון- מי את? 7-8
פרק שני- מעבודות הבית אל שיעורי הבית –..9-11
פרק שלישי- אני לומד משמע אני שייך? 12-13
סיכום .14-משפטים ביבליוגרפיה -..16-17
נספחים 17-37
מבוא
"אני לא אוהבת את ההגדרה "את נראית ישראלית לכל דבר", משום שאני לא.  אני נראית ספא, ואין לי כוונה להצטדק על המראה שלי, אני לא "משתכנזת" ולא מנסה אפילו להשתוות למישהו אחר" (בית הלחמי, 2003).
                דברים אלו לא נשמעים לכולנו, ישראלים-יהודיים, מוכרים, היות ואנו מגדירים את עצמינו כישראלים ולא מוצאים את עצמינו תוהים לגבי זהותנו האתנית והלאומית. אולם, בקרב אזרחים בדואיים ניתן למצוא התלבטויות אלה. הם גרים בישראל, מנהגיהם עתיקים וחייהם לרוב שונים מאוד מחיי ישראלי ממוצע. אחד המקומות בו מתקיים מפגש יום יומי בין בדואיים לישראלים-יהודיים הינו האוניברסיטה (  2008, Queder-Abu-Rabia).
                בעבודה זו בחרנו להתמקד בהרגשתן של סטודנטיות בדואיות לגבי זהותן. אנו סבורים כי סטודנטיות אלה, הלומדות לתואר ראשון מתקשות להגדיר את זהותן הלאומית והחברתית. מחד גיסא, הן מבדילות את עצמן מסטודנטים ישראליים, כבדואיות ומאידך, הן שונות מהקהילה שלהן היות ויצאו ללמוד, דבר שעדיין לא כל כך אופייני בקרב הבדואים.
                את התעניינותנו בנושא של זהות בקרב סטודנטיות בדואיות החלה כאשר נחשפתי במקרה לתקרית. בקרבת אוניברסיטת בן גוריון, עמדו שתי בנות בדואיות על המדרכה, הן דיברו בערבית. במשך השיחה שלהן, רכב שנסע על הכביש בקרבתן, עצר וגבר צעק משהו בערבית לעברן. היה ברור כי זוהי קללה, אך הבנות לא התייחסו.
כאשר שאלתי את הבחורות אם הן מכירות את הבחור שצעק, הן אמרו שלא ושאני לא צריכה להתייחס למקרה. הבנות המשיכו לשוחח זמן מה ולאחר שאחת מהן הלכה, הבחורה השנייה אמרה לנו שהרכב עצר כי חברה שלה לא הייתה לבושה בצורה מסורתית אלא בבגדים מערביים.