העבודה פותחת צוהר לצורת לינה שעברה מהעולם אך השפעותיה ניכרות עד היום.
מטרת העבודה הינה להעלות למודעות האמהות הצעירות את החוויות בילדותן, על מנת להבחין, לטפל, לתקן ולהשלים עם העבר. דרך העבודה ניתן לראות מה חושב הדור המודרני שגדל בקיבוץ המשותף על הדור הישן ומהם דרכי ההתמודדות שנוקטים שני הצדדים.
עבודה סמינריונית זו כללה 4 מרואיינות אשר דיברו בגילוי לב על זיכרונותיהם מהלינה המשותפת והשפעותיה על תפיסת האימהות שלהן בהווה. מבוא תיאורטי בפרק זה אציג את נושא עבודתי מבחינה תיאורטית כפי שלמדתי בחומר הקריאה. בחלק הראשון אביא את הגדרת המשפחה ואפרט את התפתחותה כמערכת בחיי הפרט. בחלק השני אתמקד במערכת המשפחתית שהתהוותה בלינה המשותפת הקיבוצית, התפתחותה והמבנה הייחודי לה.
בחלק השלישי בפרק זה אציג את השפעות הלינה המשותפת על הילדים שגדלו במערכת זו, מבחינה רגשית וחברתית, וכן את השפעת צורה ייחודית זו על הקשר ילד-הורה.
משפחה – הגדרות שונות למערכת אחת בספרות התיאורטית קיימות הגדרות שונות ומגוונות המנסות לתת מענה לשאלה "מהי משפחה?" התשובות לשאלה זו תלויות תרבות ונקודת התייחסות אך המשותף לכל ההגדרות הוא שבבסיסן ישנה זיקה רגשית ותמיכה הדדית בין המעורבים.
ההגדרה הנפוצה והמודרנית טוענת כי משפחה הינה הורים וילדיהם המתגוררים תחת קורת גג אחת, ומקיימים משק בית משותף.
ישנה גם הגדרה נורמטיבית לפיה משפחה היא כאשר גבר ואישה נשואים זה לזה כדין. הגדרה נורמטיבית זאת לא מתאימה ל 50%  מהמשפחות בישראל ויש שיגידו שזוהי התארגנות/ מוסד שיתופי/ קבוצה שיתופית שהתחברה לשם הולדת ילדים.
הגדרה נוספת מתייחסת למשפחה בתפיסה סובייקטיבית, לפיה מדובר ביחידה בה לוקחים חלק קבוצת אנשים המגדירים עצמם קשורים זה לזה. לפי הגדרה זו לא בהכרח מדובר בקשר נישואין, והיא יכולה לבוא לידי ביטוי גם בקשר של אימוץ או ביחסי קירבה ותלות.
על אף השוני בין ההגדרות השונות אין ספק כי כל מערכת המגדירה עצמה משפחה מהווה את סוכן החיברות הראשון והמשמעותי ביותר עבור הילד, דרכה הוא לומד על העולם סביבו והקודים החברתיים המצופים ממנו (פוגל ביזאוי, 1999). התפתחויות במשפחה:
האדם עובר בחייו מספר שלבים מהיותו רווק וצעיר לבעל משפחה עם ילדים.
על מנת לבדוק בהמשך את השפעת הלינה המשותפת על התפתחות האישיות של הילדים אשר התחנכו בה, אביא כעת סקירה קצרה על התפתחות המשפחה בחברה "הנורמטיבית".
חשוב לציין, כי סביר להניח כי בשלבים שונים בהתפתחות האדם תשפיע ההשתייכות לתנועה הקיבוצית באופן אחר.
השלב הראשון – הבוגר הצעיר (גילאי 20+) – שלב זה יוכתר בהצלחה כאשר הצעיר יוכל להיפרד פסיכולוגית ממשפחתו הגרעינית ולקיים עימם קשר מבלי לאבד את זהותו שלו. זהו שלב בו הפרט לומד לקבל את היתרונות ולהשלים עם החסרונות של הוריו, להפריד בין רצונות הוריו לרצונותיו ולממש את צרכי הפרט תוך שמירה על שלמות המשפחה.
השלב השני – יצירת המשפחה החדשה – מעבר לנישואים או מגורים משותפים עם בן/בת זוג. בשלב זה המשימה ההתפתחותית היא לבנות ולבסס את המערכת הזוגית והציפיות בין בני הזוג. הפרט עובר ממצב התאהבות למצב של הגדרה עצמית ומאבקי כוח ועל בני הזוג להימנע משחזור של דפוסים המוכרים להם ממשפחות המוצא. חשוב לציין כי על מנת ששלב זה יושלם בהצלחה על הפרט להשלים ראשית את השלב הקודם ולבנות בסיס עצמי איתן. בשלב הזה נוצרים הגבולות והפרטיות בתא הזוגי, והזוג הנשוי מתחיל לייצר טקסים ותהליכים שמונעים חדירה למרחב שלהם, והם מוכנים לשלב הבא בו יגדלו ילדים.   השלב השלישי – משפחה עם ילדים צעירים – את השלב הזה מחלקים לתת תקופות- המעבר להורות- הכולל הריון, לידה, ותקופה קצרה לאחר הלידה. ביסוס המבנה המשפחתי- מימוש תפקידי ההורות, מתקופת הינקות לילדות המאוחרת. האינטנסיביות של שלב זה מחייבת היערכות מחדש של התא המשפחתי, בכדי לספק הן את הצרכים של התינוק והן את צרכיהם של בני הזוג. בפני ההורים עומדת משימה חדשה- ליצור בפני הילדים שלהם מערכת רגשית שתיצור להם צמיחה, ביטחון, העצמה, קבלה ואמפתיה. בשלב הזה עולות השאלות הערכיות וישנה חשיבות גדולה ליכולת לנהל משא ומתן על מנת להגיע ליחידה משפחתית אחידה ומאוחדת. כפי שציינתי למעלה, אחד מתפקידי היחידה המשפחתית הוא סוציאליזציה, וניסיון החיים של הילד הוא שיהווה עבורו את תחושת העצמיות. הילד יפנים את דרך פתרון הבעיות של הוריו, ואת האינטראקציה ביניהם ויעתיק את התנהגותם.
השלב הרביעי – משפחה עם ילדים בגיל ההתבגרות – שלב זה דורש מההורים גמישות מרבית על מנת לאפשר לילדם המתבגר לגבש את זהותו העצמית. על ההורים להשמיע את דעתם ולהוות סמכות אך במקביל לאפשר לילד לפתח אוטונומיה ולחפש אובייקט של אהבה והערכה מחוץ למשפחה. ההורים נמצאים בשלב זה בתקופת "אמצע החיים", ומתחילות לצוץ ולעלות שאלות הבוחנות את החלטותיהם והדרכים בהם החליטו ללכת. בשלב זה יש צורך בתקשורת פתוחה וניהול משא ומן מחודש. ישנו צורך בחוזה חדש של חלוקת התפקידים. ההורים צריכים, במסגרת הזוגיות, לעשות עיבוד מחדש של תהליכי הקרבה שלהם ותהליכי הפרידה מהילדים. כאשר המשפחה קרובה מידי "והכול מודבק" אין מספיק מרחב וחופש לעשות עיבוד רגשי של השינוי שמתרחש.
השלב החמישי – משפחה עם ילדים בוגרים בשנות הזקנה – ההנחה היא שעם עזיבתו של אחרון הילדים את בית ההורים, הסתיים במובן מסוים גידול הילדים. בשלב זה הקשר של ההורים והילדים מחייב שינוי ממשי ונוצר סינדרום "הקן המתרוקן"-  תגובה משברית של ההורים בגלל עזיבת הילדים את הבית. על הזוגיות להיות מספיק חזקה ויציבה על מנת להתמודד עם שלב זה (מזור, 1988).