כבר למעלה מעשר שנים נושא העובדים הזרים בישראל עולה על סדר היום הציבורי ויוצר דיון רב בקרב העם כולו, דיון שכולל בתוכו את מצב החקלאות בארץ, את מצב התעסוקה, את הצורך בעובדים הזרים ועוד. אך בשלוש השנים האחרונות נוסף לדיון הציבורי על העובדים הזרים בישראל, נושא שתופס את עיני הציבור בצורה משמעותית ורחבה יותר וזה ילדם של העובדים הזרים או יותר נכון גירושם מישראל. מדובר בדור חדש, לא יהודי ואף לא אזרחי שנולד במדינת ישראל וגורר אחריו דיון ציבורי המתחלק לשניים, בעד ונגד כאשר בדיון זה אין צודק ולא צודק וההחלטה היא קשה, במיוחד כשמדובר בילדים חפים מפשע, שהסיטואציה אליה נקלעו היא כלל לא באשמתם. נראה כי המצב בו מעורבים ילדים, הופך כל נושא שקשור לכך לרגיש הרבה יותר. ולכן לדעתי זוהי הסיבה שנושא זה הפך למרכזי בשנים האחרונות במדינת ישראל, ובעיקר בעיתונות הכתובה.             בעבודה זו אעסוק בשאלה; מהי האסטרטגיה בה נוקט הארגון "ילדים ישראלים" בקמפיין נגד גירוש ילדי העובדים הזרים בישראל, איזה ייצוג הוא יוצר עבור אותם ילדים והאם ייצוגם בקמפיין מהווה השפעה.
בספרו האחרון של רולאן בארת (1988), "מחשבות על הצילום", מנסה בארת לחשוף את הרכיבים המייחדים את אומנות הצילום מאומנויות אחרות. לדעתו הצילום שונה בכך שהוא מתעד מציאות, רגע של התרחשות- התרחשות ממשית. גם אם משך הזמן שלה היה שבריר של שנייה חווית המתבונן נובעת מהיותו עד להתרחשות חד פעמית שזכתה להנצחה. בספרו בארת מדבר על עוצמת החוויה של המתבונן בצילום אשר תלויה בשני גורמים אותם הוא מכנה בלאטינית; "סטודיום" (למידה) ו"פומקטום" (דקירה).
ההתבוננות בתצלום מעורר בנו את ה"סטודיום", הסקרנות ללמוד על ההתרחשות שאנו מתבוננים בה. ובחלק מהתמונות, המעולות שבהן, אנו זוכים גם ל"פונקטום", כלומר פרט קטן בתוך התמונה אשר "דוקר" לנו את העין, נוגע לליבנו. פרט זה יכול להיות חסר משמעות לכאורה, כמו למשל; מחרוזת פנינים, סרט אדום, תחבושת על אצבע של ילד ועוד.
דווקה הפרט הקטן הזה שדוקר את עיננו, מעורר בנו את הרצון לא רק לדעת על הדמות אלא גם לפגוש אותה. הפונקטום משקף את פנימיותו של המצולם מעבר לבבואה המשתקפת בצילום.