תקציר אמנים חילוניים, בני ימינו, נוהגים לעיתים להשתמש בסכימות איקונוגרפיות בעלות אופי דתי או פגאני (אלילי) על מנת למנף את המסר ביצירתם, ולהעניק לו ערך מוסף אשר מודגש וצובר משמעות יתרה למרות – ואולי מפני – שאיננו דתי. השימוש באלמנטים דתיים או פגאניים עשוי להיות מרומז, מופגן, או עקיף – ובכל המקרים, מתבסס האמן על ההנחה שהצופה נושא עימו מטען תרבותי מסויים, שיסייע בידו לזהות את המוטיב הדתי, ושהוא מסוגל ליצור את ההקשר בעצמו. בנוסף, בבדקנו ובנתחנו יצירת אמנות, עלינו להיות בעלי ידע גם בקשר לתקופה בה נוצרה, לקהל-היעד אליה היא פונה, לנטיות ליבו ועמדותיו של האמן, וכו'. כך נוכל להעשיר את חווית הצפייה ולהבין את המסר באופן כולל ועמוק יותר. אמנות דתית-גרידא – ולצורך העניין, אמנות נוצרית – היא מוכוונת-מטרה, ויש לה תפקידים ברורים ומוגדרים:
1.      לספר את סיפור ההיסטוריה הקדושה למאמינים, דרך דימויים ויזואליים.
2.      ללמד את עיקריי האמונה (Dogma) באמצעות הסיפור העלילתי המתואר.
3.      לחזק את האמונה הנוצרית בלב המאמינים ולהחזיר את הכופרים בתשובה ( תוך שימוש ב"מניפולציות" רגשיות, לעיתים – הפחדה, ריגוש, איום וכו'), וזוהי מטרת-העל.
מכאן, שיצירה אמנותית אשר איננה משרתת את הפונקציות הנ"ל – איננה אמנות נוצרית או דתית, גם אם היא משתמשת במוטיבים דתיים מקובלים, מוכרים יותר או פחות. על כן, נשאלת השאלה, איזה מסר מבקשת היצירה החילונית להעביר, וכיצד השימוש במוטיבים הנוצריים מחדד או מדגיש אותו?
לשם הדיון הנ"ל, אשתמש ב-2 יצירות ויזואליות מודרניות:
האחת, תמונת-דיוקן מאת דיוויד לאשאפל, המתארת את אמן-הרוק המנוח קורט קוביין ואת אשתו קורטני לאב בתנוחה המצטטת את "הפייטה הקדושה"; השנייה, היא קטע מתוך הסרט "אנג'ל A" מאת לוק בסון, בו ניצבת הגיבורה בסמוך לפסל היווני המפורסם "ניקה מסאמוטראקי", המתאר את אלת-הניצחון המיתולוגית, ושתיהן נראות כדמות אחת. (במקרה זה, נעשה קישור למוטיב פגאני ולא נוצרי.)