ממן 11
הקולנוע כהיסטוריה
1 ) כאשר אנו באים להתייחס לזיכרון הקולקטיבי המערבי ביחס לנאציזם, ראשית אלינו לעמוד על מהות המושג זיכרון קולקטיבי.  זיכרון קולקטיבי הוא הדרך שבה חברה מסוימת זוכרת את העבר, כאשר בניגוד לזיכרון אישי אירועי עבר אלו יכולים להיות גם כן כאלו שלא נחוו באופן ישיר, אלא כאלו שעוברים דרך מתווכים חיצוניים.   מתווכים אלו יהיו מתווכים מטעם המדינה (מערכות הנצחה וחינוך) או גופי תרבות (כגון התקשורת הקולנוע והאקדמיה), כאשר תחילת התפתחות הזיכרון הקולקטיבי של אירוע ספציפי מתחיל כאשר אותו האירוע מסתיים.         ולכן  כאשר  אנו  מתייחסים לזיכרון הקולקטיבי המערבי ביחס לנאציזם נהוג להתייחס לדרך שבא העולם המערבי ויריבותיה של גרמניה במלחמת העולם השנייה תפסו את השלטון הנאצי במהלך שלטונו ולאחר ניצחונן של בעלות הברית.  הזיכרון הקולקטיבי לגבי הנאצים מתחיל להתפתח בעיני המערב באופן כמעט מיידי לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון.  אך אם בשנים הראשונות לעלייתם של הנאצים זיכרון זה מיוצר בעיקר בעקבות סרט גרמני ניצחון הרצון לני ריפנשטאהל (1935) שמייצר זיכרון קולקטיבי של הוד והדר דבר אשר, הדגיש את הסדר ובכוח של המכונה הנאצית (דבר אשר ממשיך להשפיע על הזיכרון המערבי על הנאצים עד ימנו). אך בשנת 1940 צארלי צאפלין בסרטו הדיקטטור הגדולצ"רלי צ"פלין 1940  כבר מתחיל לייצר סוג חדש של זיכרון של המערב על הנאציזם.  צפלין לוקח את אסתטיקת הראווה שישנה בניצחון הרצון- 1935  והופך אותה לנלעגת וריקה מתוכן, את העיוות הזה שצפלין מנסה לייצר ניתן לראות היטב בסצנת הנאום, ואפילו  את  יכולות הנאום  שייוחסו להיטלר לערימה של גיבריש חסר משמעות ואף מוסיף לכך עקיצה בוויס אובר אשר מתרגם לצופה את הנאום.  כמו  כן  השימוש האפקטים ויזואליים כגון התכופפות המיקרופונים הופכת את כל הסדר הזה שמוצג בסצנה זאת למעין הצגה, …