תמונות לשער….
                     מבא      מאז ראשית שנותיה של מדינת ישראל היתה סוגיית הערבים-פלסטינים לנושא שהיה במרכז השיח החברתי- פוליטי- מדיני- בטחוני במדינת ישראל. ייתכן שלא ניתן היה בעבר, בהווה, ובעתיד להמנע מסוגייה זו לאור העובדה שמדינת ישראל קמה כאשר בתוכה לאום נוסף אשר כמהה אף הוא לאותה האדמה. עבור רבים במגזר הערבי-פלסטיני, יום הקמת מדינת ישראל הוא אסון, שאף זכה לכינוי "הנכבה". שנים רבות חיו הערבים-פלסטינים תחת שלטון צבאי ישראלי בשטחים נרחבים ממדינת ישראל, כפי שגבולותיה הרשמיים מוכרים היום. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, חל מהפך שהביא לתהליך שממשיך עד היום ובו המשטר הצבאי הולך ונפוג ובמקומו החלו להדהד קולות של אוטונומיה, זכויות על האדמה וקריאה למדינה עבור הערבים-פלסטינאים. בתקופה זו החלו להתפרסם שירים, סיפורים וכתבים שונים, פרי עיטם של אישי תרבות, ספרות ומדינה. אלו ניסו, ומנסים עד היום להשמיע את קולו של העם הפלסטיני, עם כל קשייו, שהיו בעבר, וכפי שהם באים לידי ביטוי היום, כאשר דור חדש וישן של ערבים-פלסטינים מנסים לפלס את דרכם בין המסורת והמולדת הישנה ובין המדינה היהודית והעולם המערבי שבתוכם הם חיים.
     ניתן לומר שהעם הערבי-פלסטיני עודנו בהתהוותו, וכי שאלת הזהות שלו אינה קלה לכל אחד מהם. מצד אחד ישנה המורשת הערבית, מצד שני התרבות היהודית, מצד אחד ישנה ערגה למולדת הישנה, מצד שני קיימת בהווה מדינת ישראל, מצד אחד יש רצון לגשר, מצד שני ישנה תחושה של בגידה. הקונפליקט העצום הזה אינו קל לגישור והוא מזמן אליו מנהיגים מסוגים שונים שיעזרו להתוות את הדרך.
מנהיגים אלו, מעולם הפוליטיקה, הביטחון והתרבות הינם בעלי תפקיד חשוב בבניית הפרופיל של העם המתהווה. תפקידם לתת תשובות של- מה חשוב? מה צריך לזכור? כיצד צריך לפעול מול המדינה היהודית? כיצד נגשר? האם צריך לגשר? מי אנחנו- ערבים? פלסטינים?
ישראלים?. שאלות אלו ואחרות אינן פשוטות כלל, והתשובות להם קשות באותה המידה.
ייתכן שרק מנהיגים בעלי כריזמה, הנהגה, עוצמה וכישרון יכולים לנסות להבנות את החברה הפלסטינית המתהווה ותת תשובות לשאלת הזהות הלאומית שלהם.
     אחת הדמויות המרכזיות אשר לה מקום נכבד בהבניית הזהות הלאומית של העם הערבי-פלסטיני הוא אמיל חביבי, פוליטיקאי ועיתונאי, אך בעיקר סופר אשר בכישרון רב הצליח לחדור לתודעה היהודית והערבית כאחד. בספריו הוא מביא את דעותיו הקומוניסטיות יחד עם תיאור מפליג ומתגעגע לארץ ישראל האחרת, זו שלפני שנת 1948, לפני "הנכבה"- האסון. חביבי אינו סתם סופר, הוא איש פוליטיקה אשר פעל רבות כדי לאפשר לדעותיו להגיע לדיון הציבורי. אין הוא איש של פשרות, אך הוא בהחלט איש של גישור. חוסר הפשרנות שלו הביא אותו לכתוב מצד אחד וללא רחמים על הקשיים שמערימים הממשל היהודי בארץ ישראל על הפלסטינים. האיש המגשר שבו, לעומת זאת, מצליח לעשות זאת ללא יצירת אנטגוניזם (Elad, 1999).     חביבי מעלה על הכתב בדרכו שלו את האג'נדה הלאומית שלו, ובכך הוא תורם לבניית החברה הערבית-פלסטינית, הזקוקה לסמלים, לזיכרון, ואישים שיתוו את הדרך. עם זאת לא הכל כל כך וורוד עבורו. חביבי זוכה בשלבים מסוימים של חייו לחיצי ביקורת הן מהצד היהודי והן מהצד הערבי-פלסטיני, משני הכיוונים יש שראו בו בוגד. אך אל לשכוח שמשני הכיוונים גם ראו בו אומן כישרוני, שתרם להבניית הזהות הלאומית של הפלסטינים (שם).
    מטרת עבודה זו  לבחון כיצד באים לידי ביטוי הבנייה חברתית וזהות לאומית בכתביו של אמיל חביבי, ומה היא אותה זהות שמנסה חביבי להבנות?.
בעבודה אנסה לראות כיצד דעותיו של חביבי באים לידי ביטוי בסיפוריו, האם הם תואמים את האג'נדה הפוליטית והחברתית  שלו? ועד כמה סיפוריו מכוונים למטרת הבנייה של זהות לאומית.
    לשם כך יעסוק הפרק הראשון במושגים בהם תעסוק העבודה. יובאו מספר גישות שיסבירו מה היא הבנייה חברתית, ותוגדר מה היא זהות לאומית. בחלק השני של העבודה אביא בקצרה את הפרופיל החברתי-פוליטי-תרבותי של חביבי, תוך שימת דגש על האידיאולוגיה שלו. בחלק השלישי ינותחו מספר סיפורים של חביבי, ובראשם "האופטימיסט". לבסוף יערך סיכום.