ממן 13[t1]  תשובה
1 :
א.      עד שנות ה-90 ההתמודדות של הקולנוע הפלסטיני עם הסיפור הישראלי [t2] נעשתה בעקיפין. הקולנוע הפלסטיני עסק בעיקר במה שהנרטיב הישראלי השתיק, אך לא התייחס ישירות להשתקת הנרטיב הפלסטיני ע"י הישראלים. בנרטיב הישראלי יש התעלמות מן העם הפלסטיני ("עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם"), מחייו לפני הכיבוש ומסבלו המתמשך בעקבות הכיבוש.
חלק מהבמאים (רשיד משהראווי לדוגמא) הפלסטינים אף בחרו  להעלים את הישראלי מהמסך, ולהפוך אותו לנעדר-נוכח (אחראי להרס ולטבח, אך בלתי נראה) בתגובה להעלמת הפלסטיני מהנרטיב הישראלי. הסרטים של שנות ה- 70 הם בעיקר סרטים דוקומנטריים ("תוקפנות ציונית", "הם לא קיימים", "משום שהשורשים לא מתו" ועוד) המתאפיינים  במבנה טראומתי: תמונות של שלווה הנקטעת ע"י  הרס וחורבן. יש אומנם דגש  על התקוממות, אך אין שום התייחסות להשתקה הישראלית. גם סרטי שנות השמונים ("זיכרונות פוריים", "חתונה בגליל") העוסקים בעיקר בטראומת הכיבוש, ההתמודדות עם הסבל היומיומי והכמיהה לגן העדן האבוד, אינם מתעמתים עם השקר של הנרטיב הישראלי [t3] המנסה להציג בעיקר הרמוניה מדומה.
…
 [t1]נא למספר עמודים כפי שביקשתי ב"הנחיות לכתיבת ממ"נים"  [t2]כדאי להתחיל בהגרה שלך ל"סיפור הישראלי". כיצד את מבינה מושג זה? זה יעזור לך לעקוב אחר היחס אליו בסרטים.
 [t3]אולי לא בצורה מוצהרת אך בעקיפין כן.