ניתוח מאמרה של רבקה פלדחי, "מבעד לזכוכית האפלה של הלשון" במאמרה "מבעד לזכוכית האפלה של הלשון" מנסה רבקה פלדחי להסביר מהי הגישה הפוסט-מודרנית, כיצד היא שונה מהגישה המודרנית, וכיצד היא תופסת את היחסים שבין הלשון למציאות. טענתה המרכזית היא שהלשון היא מעין "זכוכית אפלה" שמתווכת את ההתייחסות למציאות, בהיותה (הלשון) מייצגת קטגוריות תלויות-אינטרסים.
מעצם היותה "זכוכית אפלה" ולא לגמרי שקופה, הלשון משתתפת באופן חלקי ביצירת העובדות, כך שהיחס שלנו אל העולם מוכתב הן על-ידי המציאות והן על-ידי הלשון, והם שניהם מטילים אילוצים זה על זה. הדבר מוביל לכך ש"אי אפשר להניח את ההבחנה הדיכוטומית בין ייצוג של מציאות במילים, בגרפים, בתמונות – כולם שפות בעלות כללים – לבין המציאות עצמה. ההכרה הזו היא אולי מן הפירות הקשים ביותר של התודעה הפוסט-מודרנית." מאמרה של פלדחי מתקיים בהקשר רחב יותר של הגישה הדה-קונסטורקטיבית ושל הפוסט-מודרניזם בכלל. כפי שפלדחי בעצמה חוזרת במאמרה לטקסטים ישנים יותר במטרה "לחשוף אופציות שאינן מובנות מאליהן בהווה, ולהשקיף על האופציות המקובלות ממרחק ביקורתי", כך ניתן גם לחזור לטקסטים נוספים על מנת להשקיף על מאמרה של פלדחי ממרחק ביקורתי. במקרה הזה ראוי ביותר לחזור ל"מכתב לחבר יפני" שכתב ז'אק דרידה – מי שהגה את מושג הדה-קונסטרוקציה.