‏יום שלישי 01 נובמבר 2011 שבוע 1
חופש הביטוי מצד אחד יכול להיות חופש הביטוי אבל יש לזכור כי יש סיכוי שמישהו אחר יפגע מחופש הביטוי הזה. מה גובר על מה? האם העיקרון של חופש הביטוי או זכות הפרט או כל זכות אחרת שנפגעת? עמד לצאת ספר על אדם בשם שפירא שהלך לבית המשפט המחוזי ואחר כך עבר לעליון. האם במקרה של אברהם שפירא יגבר חופש הביטוי או הזכות לשמור על שמו הטוב?
השאלה היא עד היכן נגיע בפגיעה בפרט כדי לקדש את חופש הביטוי? פסק הדין הזה הוא הסממן הראשון למהפכה שנוגעת לעניינים שקשורים בחופש הביטוי.
מקרה נוסף הוא גלעד שליט שיש בו חופש ביטוי מצד אחד ופגיעה בפרטיות מצד שני. בהתחלה השתמשו בתקשורת ובעם כדי להשיג את גלעד חזרה וכשהוא הגיע לא רצו שיפריעו. התקשורת חתמה בחלקה על אמנה שהתקשורת מרצונה הטוב מסכימה שלא לסקר באופן פוגעני בפרטיות של גלעד. כאן למשל התמונה בחוף הים שצילמו את גלעד ואביו מה שראינו אצל שלומי. גלעד הפך לדמות ציבורית. הפכו את גלעד לדמות לא פחות חשובה מראש הממשלה. בגלל שמדובר בדמות ציבורית יכול היה להיות שבית המשפט היה מתיר את זה. המחשבה של מישהו ללכת לבית המשפט במטרה להגביל את חופש הביטוי זה בעייתי. חופש הביטוי הוא לא בלתי מוגבל. אם הוא היה אז הייתה אנרכיה. נותנים משקל כבד מאוד לחופש הביטוי באופן שבו חופש הביטוי גובר. ברבות השנים כל מה שקשור למה מותר ואסור מבחינת חוש הביטוי הלך כברת דרך מאוד ארוכה לטובת חופש הביטוי ולכן כשאנחנו מדברים על חופש הביטוי אנחנו יכולים להגיד הגבלת חופש הביטוי או גבולות חופש הביטוי. יש מסרות שאותן אסור לפרוץ. השינוי הגדול בנושא של חופש הביטוי חל סביב שנת 1994 כי בתקופה הזו [חוקי היסוד הם מ92 אבל הם שונו ב94] החל שינוי בחוקי היסוד. לקח בערך שנתיים עד שהבינו מה עניין חוקי היסוד. הפסיקה היא סביב 94 ואילך כשפסק הדין שמהווה עוד סימן דרך בנושא הרחבת זכות חופש הביטוי הוא פסק הדין בעניין חנה סנש. חנה סנש צנחנית שצנחה במלחה"ע 2 מעבר לקווי האויב בהונגריה ונתפסה על ידי הנאצים. היא נחקרה בחקירות והומתה ולא נשברה. יום אחד נודע לקרוב המשפחה של חנה כי הולכים לשדר בTV בערוץ 1 סדרה דוקומנטרית שבה מזכירים אותה.
לא עליה אלא מזכירים אותה. בסדרה הזו יש חילופי דברים קצרים שבה אחד אומר לשני כי חנה נתפסה וגילתה הכל לנאצים. בא אותו קרוב משפחה שלה לרשות השידור בנאיביות מסוימת ואמר כי זה לא נכון. אמרו לו שהוא צודק אז הוא שאל איך זה שהם משדרים בדיוק הפוך ופוגעים בכבודה של גיבורת ישראל. רשות השידור הוא גוף ציבורי שלא מונע על ידי רייטינג. הם הלכו למחזאי שכתב את הסדרה מוטי לרנר ואמרו לו את הטענה. הם בדקו מה אפשר לעשות כדי שלא יקרה שהם יאמרו דברים שלא תאמו את מה שהיה באמת. אז הוא אמר שזה מחזה וככה הוא כתב אותו ואם הם משנים מילה אחת הוא אוסר עליהם להקרין את הסדרה. כל הכסף כבר שולם וההפקה הסתיימה. המצב הכספי ברשות השידור לא טוב והיא לא יכולה להרשות לעצמה. אז אמרו לקרוב משפחה ואמרו לו שזה יישאר. הוא הגיש עתירה לבג"ץ.
הם הלכו לבית המשפט ורשות השידור אומרת שאין מחלוקת שהיא לא נשברה ולא גילתה ושמה שאומרים בשיחה עובדתית הוא לא נכון אבל הם לא מורידים את זה בגלל המחזאי. אז בית המשפט העליון קבע כי זהו חופש הביטוי. בית המשפט בדעת רוב אמר שלא מדובר פה בסדרה היסטורית אוטנטית שאז היה יכול להיות שהכל צריך להיות מדויק ולכן דחו את העתירה. הטענה של הקרוב היה כי הציבור לא עושה את האבחנות בין הצגה לאמת כי רוב הדברים נכונים.
בית המשפט אמר שזו לא סדרה דוקומנטרית ששם הדברים חייבים להיות תואמים את המציאות אבל זו סדרה אז בית המשפט מצא הרכב ואמר שזה דוקו-דרמה. שם אפשר לתאר גם דברים שלא היו ולא נבראו ובשם חופש הביטוי האומנותי מותר לכתוב גם דברים שהם לא בהכרח קרו וגם אם אותם דברים פוגעים בפרט כזה או אחר וגם אם מדובר על גיבור ישראל. המסקנה מבחינת חופש הביטוי במדינת ישראל חופש הביטוי רחב מים. אם אתה יכול לפגוע בחנה סנש אתה יכול לפגוע בכל אחד. זה היה בדעת רוב אבל אחד התנגד. השופט אמר שהוא מסכים עם עקרונות חופש הביטוי אבל עד גבול מסוים ואומר שלכל אדם יש זכות להניף את הידיים שלו לצדדים עד שהוא פוגע במישהו אחר ושם הוא צריך לעצור מילימטר לפני כדי לא לפגוע אבל הוא היה בדעת מיעוט. לכן מאז פסק הדין בעניין סנש לדעת המרצה נפרצו כל הגבולות באופן שבו חופש הביטוי הוא ערך עליון.
אחד התוצאות של ההרחבה בחופש הביטוי היא תוצאה לא נעימה של מה שקרה במלחמת לבנון השנייה. כשחיילים שנהרגו בטיווח ישיר כשהמטווח ראה בטלוויזיה בדיוק איפה הם כיוון והרג. בעקבות כל ההכרעות של חופש הביטוי אף אחד לא מצא לנכון להגביל את התקשורת במלחמת לבנון השנייה וכבר קרו מקרים שהצלם כבר היה לפני הכוחות. במבצע של עופרת יצוקה לאחר מכן המדינה אסרה על כלי תקשורת להיכנס עד שלב מאוחר והתוצאות היו בהתאם. עד כמה זה נכון או לא נכון ראוי או לא ראוי להגביל ובאיזו מידה את חופש הביטוי.
ניתן לעומת זאת לדבר על ארה"ב שם היא לא מדווחת על הדברים שקרו בעיראק ורק עכשיו אמרו שיוציאו את אחרון החיילים מעיראק. החוסן הלאומי חשוב שם  יותר מחופש הביטוי.
פסק דין בעניין קול העם- בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871.
אז היו מגבילות יותר ממה שמגבילים היום. כל דבר צריך לבחון לשעתו ואם מסתכלים על מה שהיה אז בשנת 1953, 5 שנים אחרי קול המדינה כשהמדינה עתירת בעיות ביטחון אז מה ששלט זה הזכות לביטחון. ואז בא ביתה משפט ואמר שהזכות לביטחון זה יפה אבל עד גבול מסוים. אי אפשר להגביל את חופש הביטוי ללא אבחנה, יש אמות מידה. היום חופש הביטוי רחב הרבה יותר מפעם. השופט אגרנט. קול העם זרע את הזרע הראשון, הגביר (הספר של אברהם שפירא) זרע את הזרע השני, וסנש את הזרע השלישי. כשאנחנו מסתכלים על חופש הביטוי מצד אחד ועל הזכויות האחרות מצד שני ניתן לעשות ספקטרום דמיוני בו בצד האחד יש לנו את חופש הביטוי ומהצד השני יש לנו את הפגיעה בזכות. האידיאל הוא באמצע ואז יש גם חופש ביטוי וגם אין פגיעה. היום בישראל יש הרבה מאוד מרחב של חופש הביטוי והרבה פגיעה בזכויות.
מהו ביטוי?
הבעת דעה (בכתב, בעל פה, בקול ובתנועה), מחאה באמצעות התאספות והפגנה, שירה, ריקוד, ספרות, מחזאות, יצירת סרטי קולנוע, כתיבת מאמרים, תחקירים, תוכניות טלוויזיה ורדיו.
מהו חופש?
הזכות לשמוע ולהשמיע, הזכות לקבל מידע (היום הם צריכים לנמק למה לא להביא לנו ולא להפך), חובת הרשויות לספק מידע.
מהם אמצעי התקשורת?
אינטרנט, טלוויזיה, סרטים, עיתונים, מגזינים. אם כתבו על אדם באינטרנט משהו גם אם הוא ירצה להיאבק הוא יהיה בבעיה כי הוא יצטרך למצוא מי אמר או כתב את הדבירם ולא תמיד זה אפשרי וגם אחרי שהוא ימצא את זה והוא יתבע הסיכוי שבית המשפט יענה לעתירה שתפגע בחופש הביטוי לא גדול. לכן מספרם של התביעות שקיימות בהקשרים כאלה עומד בסתירה להתרחבות המואצת של אמצעי התקשורת למיניהם. היינו מצפים שככל שהם מרחבים כך גם יהיו פגיעות בכל מיני פרטים כאלה ואחרים ולכן טבעי שגם בהתאמה יהיה גידול בתביעות.
המעטים שניסו נכשלו ובזבזו את הזמן שלהם. חופש הביטוי- המסגרת הנורמטיבית המסגרת הנורמטיבית- דיני התקשורת:
1.      חוקי היסוד.
2.      פסיקת בית המשפט העליון ובג"ץ.
3.      חקיקה ראשית.
4.      חקיקת משנה (תקנות).
5.      פקודות מנדטוריות.
6.      תקנונים וקודים וולונטריים.
בפועל הפסיקה של בית המשפט העליון היא לרוב מעל החוק ובמידה מסוימת גם מעל חוקי היסוד כי מי שנתן להם את הכוח זה בית המשפט העליון. למרות שמבחינת ההגדרה הקלאסית של המדרג הנורמטיבי בית המשפט היה צריך להיות בצד כי בית המשפט נועד לפרש את כל אלה ולא אמור להיות לא מעליהם ולא מתחתיהם. הם קובעים את מה שהם קובעים והוא מפרש את מה שהם קבעו. המצב כרגע הוא שהוא למעלה.
חופש הביטוי- אגד של זכויות הזכות לקבל מידע, חופש התנועה, הזכות לשבות, חופש המצפון, הזכות להביע דעה, הזכות לפרסם ספרים, הזכות לשתוק, הזכות להפגין.
חלק מחופש הביטוי הוא חופש הלשון היא הזכות שאתה יכול לדבר באיזה שפה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה.
…