עילת ההטעיה – ס' משפטים לחוק החוזים קובע הטעיה-  "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" .
4 יסודות להטעיה – נכרת חוזה, הטעות האופרטיבית (סייג- טעות בכדאיות העסקה) –נק' איזון, לא כל טעות מוכרת בחוק. מהי טעות אופרטיבית?, הטעיה – התנהגות מטעה מצד אחד, קשר סיבתי כפול (בין הטעות להטעיה ובין הטעות להתקשרות).
1.      קיומו של חוזה תקף- נדרש לציין זאת ("אניח שנכרת חוזה תקף).

2 .      קיומה של טעות אופרטיבית- נדרשת שתהיה טעות, ע"פ הגדרה של סעיף מנהל עסקים. סעיף מנהל עסקיםד' מגדיר מהי טעות- טעות בין בעבודה או בחוק, להוציא טעות בכדאיות העסקה. טעות בכדאיות העסקה מוציאה את האפשרות לבסס את העילה בפגם. טעות היא פער בין מה שחושבים שכורתים לבין המתקיים בפועל. המחוקק מגדיר את אותה הטעות בנוגע לעילת הטעות ועילת ההטעיה (פרופ' פרידמן מבקר זאת).
ההגדרה של פרופ' שלו לטעות היא הגדרה עובדתית ופשוטה – מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות. החוק מדבר על שני סוגי טעויות – בעובדה ובחוק. בעובדה – טעות עובדתית. טעות בחוק – אחד הצדדים או שניהם טעו לגבי הבנת המצב המשפטי, הם לא הבינו את בסיס המצב המשפטי ובגלל כך הם טעו (אדם טועה ביחס המשפטי של המצב, כשכורתים חוזה מתוך הנחה שהמצב המשפטי הוא X ובעצם הוא Y).
דוג' לטעות בחוק – פ"ד כנפי וארואסטי. דוג' לטעות בעובדה – פ"ד ספקטור נ' צרפתי – קבלן שטעה בכמות הדירות שיכול לבנות בקרקע, הטעות נעוצה במחשבות לגבי תכונות המבנה.
להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. מהי הטעות? כאשר מסווגים טעות ככזאת, אנו מוציאים את הטעות ממאגר הטעויות שסעיף מנהל עסקים מתייחס אליהן. ישנן 3 גישות בסיסיות – א.      גישת השופט אשר בפ"ד ספקטור – טעות בכדאיות העסקה הינה טעות לשווי הממכר ולא לתכונות של הממכר. זוהי טעות ביחס לשווי נשוא ההתחייבות הכלולה בעסקה.
ב.      פרופ' טדסקי – מבחן העתיד- פרופ' טדסקי מבקר את גישתו של השופט אשר. השופט אשר עושה הפליה בין תכונות המוצר. טעות תכונות הממכר זו טעות אופרטיבית. בתכונות יכול להיות גם מספר (חשב שקנה 10, קנה רק 5)- ממילא זה נוגע לתכונות. ההבחנה נוגעת אפוא לציר הזמן – טעות ביחס להתפתחות עתידית. היא לא טעות בעובדה ברגע העסקה, אלא תוחלת (תקווה) שנכזבה. טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה היא תמיד ורק ביחס להתפתחות עתידית.
טעות שנובעת בהווה או בעבר היא טעות שנעוצה בעסקה, ועל כן היא המצדיקה ביטול.
ג.       פרופ' פרידמן – גישת הסיכון (פ"ד ארואסטי)– זוהי הוראת חוק מיותרת שהמחוקק לא היה צריך לחוקק אותה, כי היא נובעת מהמובן מאליו. הפוסקים היו מגיעים לתוצאות ממלא. כל חוזה משקף תמיד הקצאת סיכונים ע"י שני הצדדים. טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה, היא טעות שהטוען לה הוא זה שממלא נטל את הסיכון לגביה. לעיתים יש הקצאות סיכון משתמעות מהחוזה.
טעות בכדאיות הינה מצב בו אדם נטל על עצמו סיכון, והסיכון התממש.
פס"ד שמאמת את הגישה הוא פסק הדין ארואסטי נ' קאשי – אדם שיש לו קרקע רוצה לבנות על הקרקע מבנה, אבל אין לו כסף לבנות מבנה. הוא פונה לקבלן שיבנה מבנה על הקרקע. הקבלן יקבל 6 דירות והוא עצמו יקבל 3. הקבלן מתחיל לבנות על הקרעקע, אבל הוא מפסיק בשל מחסור בכסף. הקבלן פונה לרוכשים עתידיים, ולווה מהם כספים. רושמים הערת הזהרה לטובת הקונים. ההערה לא נרשמה מול בעל הקרקע, אלא מול הקבלן. עם הזמן, הקבלן פשט רגל, מעל בכספי הקונים. הבעלים רוצים להעיף את הקבלן והערות האזהרה.
הקונים מצדם רצו הסדר פשרה. הצדדים הגיעו להסדר פשרה – נמחקו הערות, משום שהבעלים לא חייב להם דין וחשבון. יומיים לאחר מיכן, התקבלה פסיקה בדעת רוב כהלכה – הערת האזהרה שנרשמה בטאבו, לא חשוב מול מי נתקבלה ובאילו נסיבות, יוצרת זיקה אישית בין הבעלים לקונים. לאחר מיכן, הקונים רצו לבטל את העסקה נוכח הפסיקה. ביהמ"ש קבע כי מדובר בטעות בכדאיות ההסכם. הקונים נטלו על עצמן סיכון של פסיקה עתידית בעת ההסכמה על הפשרה. "בהסכמי פשרות, הצדדים לוקחים על עצמם את הסיכונים-" ד.      פרופ' קרונמן – גישה משלימה לגישה של פרידמן, העוסקת בחלוקת סיכונים – מי לקח את הסיכון? מה קורה כשהסיכון משתמע? לפי קרונמן,  בנטילת סיכון משתמעת צריך תמיד להטיל את הסיכון על המונע הזול של הטעות/נזק, מי שיכול היה ביתר קלות למנוע את הטעות. ע"פ הגישה הכלכלית ראוי להטיל את הסיכון על המונע הזול של הטעות/נזק. בצד התפיסות שרואות את חופש החוזים כמבוסס על ערכים אינדיבידואליסטים, שקשורות לחופש הרצון, ניצבת הגישה הכלכלית למשפט כמבוסס על ערכים כלכליים תועלתיים. אם חוזה נכרת מתוך טעות, הוא עלות. כל חוזה יפיל את האחריות על המונע הזול ביותר של הטעות, בהטעיה המונע הזול הוא מי שביצע את ההטעיה, הייני המטעה. המונע הזול הוא מי שהמידע הכי נגיש לו והוא צריך הרבה פחות משאבים כדי לדעת למנוע את הטעות.
3 .      הטעיה – מסר טרום חוזי כוזב. הפרשנות של מסר זה היא פרשנות מרחיבה. מסר יכול להינתן באמירה מפורשת, בשורה בחוזה, במסגרת דיבורים במו"מ, בהתנהגות (קריצה, הנהון), שתיקה.  ההטעיה יכולה ללבוש שתי צורות – במעשה ובמחדל.
במעשה – הטעיה אקטיבית. לא נדרשת חובת גילוי.
במחדל – הטעיה פסיבית. קשה משתי סיבות – א.      סיבה ראייתית- קשה להוכיח.
ב.      אי-גילוי – ההטעיה הפסיבית נעשית ע"י אי-גילוי. אנו לא רוצים להכריח אנשים לגלות הכול, כל אחד רוצה להחזיק את הקלפים אצלו. כעניין של מדיניות משפטית, אין חובה לגלות הכול. מהו היקף חובת הגילוי? ומתי חלה חובת הגילוי? לא כל שתיקה היא פסולה ועולה כדי תום לב. ישנן גישות שונות בנוגע לחובת הגילוי – בפ"ד ספקטור נ' צרפתי מובאות שתי עמדות קצה, ע"י השופטים אשר ולנדוי:
השופט אשר נוטה להטיל חובת גילוי בהיקף רחב. אם לצד יש מידע, חובה עליו לגלות אותו. גם אם הצדי השני יכול לדעת, עדין חלה חוזה הגילוי. זוהי גישה סוציאליסטית.
השופט לנדוי, מנגד, דוגל בגישת "היזהר הקונה" – יש גבול מאוד ברור לתפקיד האפוטרופוס שממלא ביהמ"ש על הצדדים. ביהמ"ש לא יציל צד מהעוולה הפרטית שלו. זוהי גישה המצמצמת את חובת הגילוי. כשלקונה הייתה הזדמנות נאותה לבדוק את הפרטית, הוא לא יכול היה להסתמך על טעותו. זוהי גישה קפיטליסטית.
אנטוני קרוגמן מציג עמדה נוספת – יש 2 גישות כלליות שמצדיקות את חופש החוזים (תפיסות אינדיבידואליסטיות מול תפיסות תוצאתיות). הגישה הכלכלית מקדשת את חופש החוזי. מקום שבו חליפין רצוניים נעשים בין שני צדדים, כל צד בעצם רואה את התמורה שהוא מקבל בחוזה כגבוהה מזו ממנה הוא נפרד. בהינתן שכך, הגישה הכלכלית מעודדת זאת כי כל אחד משני הצדדים מרוויח, וגם החברה בכללותה מרוויחה. הטעות היא עלות, כיוון שהיא שוללת את ההנחה שכל צד קיבל יותר מה שהוא נפרד ממנו. לפי קרונמן, טעות היא נזק, היא חולי. התרופה לחולי- מידע. לכן הוא סבור שצריכה להיות חובת גילוי מאוד רחבה.  מצד שני, צריכים לאזן בין הרצון למידע עם העובדה שאם נכריח כל אדם לשתף, אנשים לא יעבדו ולא ישקיעו בהשגת מידע, כי ידעו שבסופו של דבר יקבלו את המידע, משום שחלה החובה לשתף. לפי קרונמן, מידע שהושג לאדם אקראי, האדם חייב לגלות אותו. לעומת זאת, מידע שהגיע לאדם כתוצאה ממאמץ מכוון להשגת המידע- אדם לא מחויב לגלות אותו. המקורות מהן תצמח חובת הגילוי – דין, נוהג ונסיבות.
1.      חובת גילוי מכוח דין – חוקים חיצוניים לחוק החוזים. סעיף 16 לחוק המכר מדבר על חובה שקיימת למוכר לגלות כל פגם או אי-התאמה בממכר. סעיף 12 לחוק החוזים- חובת תום-הלב (פ"ד קינסטלינגר).

2 .      חובת גילוי מכוח נוהג – ניתן להוכיח ע"י בדיקה עובדתית – האם קיים נוהג ספציפי בתחום.
יכולים להיות מקרים שהנוהג במקרים האלה הוא שיש יותר חובת גילוי מהרגיל (יחסים בין בני-זוג: מבוסס על שיתוף, אמון, תום-לב מוגבר; ככל שיש יותר אמון הנוהג אומר שיש יותר גילוי). ככל שיש יותר אמון, הנוהג יטען כי יש יותר גילוי. נוהג היא עובדה לכל דבר ועניין. נוהג הוא מרכיב עובדתי וטעון הוכחה.

3 .      חובת גילוי מכוח הנסיבות – זוהי קטגוריה פתוחה. יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה – האם בנסיבות המקרה התעוררה חובת גילוי. הנסיבות יכולות להיות כל נתון אפשרי בקונטקסט הכללי של ההסכם.
היסוד הנפשי הנדרש להטעיה במעשה – האם צריכה להיות מודעות? האם המטעה צריך לדעת שהוא מטעה? האם הוא יכול להטעות ברשלנות?
ישנן שתי גישות –
1 .      פרופ' שלו – ניתן להטעות גם ברשלנות, האדם יכול להטעות גם מבלי שידע שהוא מטעה.
מו"מ הוא כ"כ דינאמי, שאדם יכול להטעות אדם גם בלי ידיעה (עפ"י התנהגות, עפ"י אמירה אגבית, וכו'). הדעה לא אומצה. דעתה של שלו לא אומצה.

2 .      מבחן המודעות- לא ניתן להטעות ברשלנות, צריכה להיות מודעות של המטעה לעצם ההטעיה.
לפי השופט שמגר בפ"ד שפיגלמן נ' צ'פניק, יש להוכיח שההטעיה נעשתה בזדון ובמכוון.
היסוד האחרון לעילת ההטעיה הוא הקש"ס הכפול – יש להוכיח שההטעיה הובילה לטעות והטעות הובילה להתקשרות. מספיק להראות סיבתיות ולא יסודיות.