הקולנוע הישראלי במפנה האלף – 10939
ממ"ן 12
תשובה לשאלה 1
קולנוע הגבול אשר החל בתחילת שנות התשעים, בוחר להחליף את העיסוק בגבולות החיצוניים של הארץ לגבולות אחרים שטרם נגעו בהם בעבר, גבולות פנימיים מבית, עיסוק בבעיות שהיו מאז ומתמיד "מתחת לאף" אך בשל העיסוק האובססיבי בקולנוע הישראלי במיתוס הציוני נדחקו הבעיות מבית, הקשר הבעייתי בין ישראלים לפלסטינים נדחק הצידה וזאת על מנת לא להמתודד עם מצב בו הישראלים יוצגו כדמות הצבר המיתולוגי, המסוקס, החזק, הציוני ומלא המוטיווציה. מאמרה של מירי טלמון מתחיל בהצגת שיר הפתיחה של הסרט "החיים על פי אגפא"  (1992) אסי דיין, "הלכתי והלכתי ולאן שלא הגעתי – לא באתי" דבר לא יכול לתאר טוב יותר את תחושת היאוש, הפסימיות והדיכאון שאפפו תקופה זו.                                                                 התקופה – תחילת שנות התשעים, בארץ מתרחשת האינתיפאדה הראשונה, מלחמה מבית, פעולות אלימות משני צידי המתרס- הערבי והיהודי הביאו את הערבים המתגוררים בישראל לפעולות של התאחדות והתקוממות אלימה כנגד מדינת ועם ישראל, ומנגד חיילי צה"ל המנסים להשיב את הסדר על כנו בכל דרך אפשרית.                                                                         הקולנוע הישראלי החל להציג עמדה שונה הסותרת את המיתוס הציוני, התחושה הייתה כי עולם שלם של ערכים שהיו קיימים והוצגו בקולנוע הישראלי עד כה עמד לעבור מן העולם, עולם חדש של ערכים שונים למדי המנפצים את זהות הצבר החזק, הלוחם למען הצדק ומפרה את השממה עמד לתפוס את מקומו.                                                                              הערבים אשר הם גם אם נבחר להתעלם מהם, חלק מהארץ הזו, עד סוף שנות השמונים הקולנוע התעלם מהזהות הנוספת במדינה והיא העם הערבי, כאשר החלה האינתיפדה הראשונה ב 1987, הקולנוע הישראלי החל לתת דעתו על הקונפליקט שהודחק עד אז, והוא מציאת פתרון לעם הפלסטיני המתגורר יחד עמנו בארץ ישראל.                                                                     סרט נוסף שהציג את הבעיה הישראלית –פלסטינית הינו : "אוונטי פופולו" (1986) רפי בוקאי, סרט זה עוסק אף הוא בסכסוך הישראלי ערבי ובמלחמת ששת הימים, הסרט מעלה נקודה חשובה, שלא טופלה עד אז, הבעיה הייתה קיימת אך בחרו לא להתעמת איתה.  הסרט ייצא לאקרנים אומנם בשנת 1986 אך הוא מציג את אמצע שנות השישים, הסרט מוכיח כי הבעיה הישראלית ערבית טוטאה אל מתחת לשטיח ורק בסוף שנות השמונים,   בחרו בימאי הקולנוע הישראליים להתעמת עם בעיה זו.                                                      מירי טלמון מביאה ציטוטים מתוך הסרט "החיים על פי אגפא"  אשר מתארים את פאב הבארבי כמיקרוקוסמוס לארץ,והעובדה שהבאב ממוקם בעיר שלכאורה הינה העיר הצעירה והתוססת ביותר בישראל מעניקה לתחושת בדידות גדולה ביותר.                                                  בפאב זה מתגודדים: ערבים מוסלמים, נשים משולחות כל רסן, חיילים, גברים בוגדים, שמאלנים, שוטר בעל מוסר מעוות וקיבוצניקית שאיבדה את דרכה ואת שפיותה.                                                                                                                                  נימי הצנחן הפצוע אינו שונה מסמיר עובד המטבח בפאב, שניהם פצועים – שניהם חבושים בראשם, שניהם נפצעו מתוך לחימה על עקרונות, אומנם מנוגדים, אך קשורים האחד לשני מדובר באותו הסכסוך.                                                                                                                           על פי טלמון, הבחירה בפאב המהווה זירה קלסית לאחווה גברית, אך המנוהל בידי נשים חזקות, בחירת השם – על שמו של בית החולים הפסיכיאטרי אברבנל, מגדיר מחדש את החברה ואת זהותה המתפוררת, הצילום בשחור לבן, הציניות העולה כמעט מכל דמות בסרט וחוסר התקווה הניכרת לאורך כל הסרט מבהירים את עתיד המדינה במידה ותמשיך להטמין ראשה באדמה.                                                                                            הגברים המוצגים בסרט נמצאים במצב לא מושלם, אלי – בוגד וחולה סרטן, בני – חדור אלימות ומתעסק במין באובססיביות, נימי החייל המורעל – פצוע מצניחה כושלת ולא מפציעה בעת לחימה, הוא במצב מתסכל של חוסר יכולת לפעול עוד.                                                                                                                                 סוף הסרט מתאר את החזון האפוקליפטי, השמדה של כל הנפשות בפאב, וכל זאת על מנת להתחיל מחדש, במצב שונה משום שלא ניתן לתקן את עוולות החברה הנוכחית, יש צורך להשמידה ולהחל מהתחלה ולא לחזור על טעויות העבר.
בחרתי שני קטעים מתוך הסרט המציגים את הבעיה הפלסטינית ישראלית ובעיה נוספת שארצה לקרוא לה בעיה ישראלית –ישראלית. הקטע הראשון: 0:34:12  "צ'ארניק – מה עם הראש שלך סמיר- קבלתם כבר מדינה, סמיר – איזה יום היום? צ'ארניק – יום שלישי, סמיר – אה.. אז עוד לא, ראית שבשבת (תוכנית ישנה בה הוצג מזג האוויר הצפוי) צ'ארניק – לא יודע, אני לא רואה טלוויזיה"                                                               בקטע זה ניתן לזהות כי צ'ארניק מזהה …