עבודת סיום קורס אירועי אוקטובר אל מול מודל המאבק אמונות הביטחון אל מול ממדי הנרטיב 08-03-2011
רקע
נייגר, זנדברג ואבו- ראייה  (2000), במאמרם טוענים כי באירועי אוקטובר 2000 התקשורת לא פעלה לריסון השלטון אלא שירתה את הממסד, אימצה את הנחות היסוד של הממסד, לא שאלה שאלות, לא העלתה ספקות ולא העמידה במוקד הדיון הציבורי את נסיבות הריגתם של אזרחים ערבים בידי כוחות הביטחון. עוד הם מוסיפים כי התקשורת ייחסה חשיבות רבה יותר לפתיחת צמתים מאשר לחייהם של אזרחי ישראל הערבים.
בחיבורי זה, אדון כיצד טענתם באה לידי ביטוי במאמרם תוך התייחסות לגישות עיוניות המבטאות את הטענה. כמו כן, אציג את מודל המאבק על המסגור לפי וולפסלד (1997), תוך התייחסות לטענתם של נייגר, זנדברג ואבו-ראייה ובהמשך אראה מקרה נוסף שניכר כי יש בו מאבק על המסגור בכלי התקשורת.
 תפקוד התקשורת העברית בישראל בסיקור האירועים האלימים, בהם נהרגו 13 ערבים אזרחי ישראל באוקטובר 2000 הוכיח כי התקשורת תפקדה כנציגת הרוב היהודי ולא ככלי המייצג את אזרחי המדינה, יהודים וערבים כאחד. (נייגר,
2 000). לפיכך, ניכר כי התקשורת בחרה לסקר את האירועים מתוך זווית אחת ספציפית הפונה לרוב היהודי, מעצימה את הלאומיות הישראלית היהודית וממסגרת את האירועים האלימים באופן בו הדבר ישרת את הממסד הפוליטי בטחוני.  אירועי אוקטובר מסוקרים כפעולות טרור המתרחשות בתחומי שטח מדינת ישראל ובתחומי הקו הירוק. פרי (2001), טוען כי כלי המדיה השונים מסקרים אירועים אלו מתוך זווית התואמת ומשרתת את החברה בה התקשורת צמחה, הן מבחינה פוליטית ביטחונית והן מבחינה דתית לאומית. למעשה, בין המערכות אידיאולוגיות ואמצעי התקשורת מתקיימים יחסי גומלין מגוונים. קיימת הסברה כי בעת פעולות טרור, התקשורת מגויסת לשלטון ומאפיינת את פעולות המחאה, האלימות הנוראית והרצח של חפים מפשע באופן בו הדבר מאחד את הלאום היהודי במדינת ישראל, מחזק את הזיקה ללאומיות ומגבש את העם בעתות משבר. כך למעשה ניתן לראות בסיקור העיתונים העבריים אשר העצימו את הלאום היהודי תוך התעלמות מסיקור אזרחי ישראל הערביים, מה שהעצים את רצונו של הממסד.
מחקרם של נייגר, זנדברג ואבו-ראייה התבסס בעיקר על עמודי החדשות של שני עיתונים יומיים:
"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" תוך התבוננות על הכותרות, כותרות המשנה והתצלומים שהם חלק מכלי המסגור של סיקור האירוע. כמו כן הם התייחסו לשידורי החדשות בערוצים המרכזיים לשם המחשת והבלטת טענתם. מניתוח סיקור האירועים בעיתונים, עלו שתי מגמות עיקריות: הדרת אזרחים ישראלים ערביים מכלל אזרחי ישראל והכללתם עם מאבק הפלסטינים מהשטחים. ההדרה נעשתה תוך מתן כינויים שונים ליהודים וערבים אזרחי ישראל. כך למשל תחת הכינוי "אזרחי ישראל" נכללו הנפגעים היהודים, בעוד תחת הכינוי "ערביי ישראל" / "ערבים תושבי הגליל" נכללו נפגעים ערביים. בנוסף, הדרתם של ערביי ישראל נעשה גם בתוכן סיקור האירוע. נראה כי כשנפגעו או נהרגו אזרחים ערבים התקשורת לא תפקדה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", לא שאלה שאלות בדבר הריגתם, מי הרג וכיצד, לא נתנה במה שווה להרוגים והנפגעים הערבים אל מול הנפגעים היהודים אלא בחרה להדגיש את המהומות, פעולות המחאה, פגיעות של היהודים כשאלה מצודדות בממסד ומעניקות לו אפשרות לפעול בהתאם.