מצגת הקורס  (מתוך אתר הקורס) מה זה מיתוס:
·         המיתוס הוא מבנה (סטרוקטורה) של מחשבה שתפקידו העיקרי ליישב סתירות בין בני האדם (לוי שטראוס). ·         מיתוס ואידיאולוגיה –  האידיאולוגיה מופשטת ותיאורטית מדי ולכן מנוכרת והמיתוס מדבר בלשון בני אדם. כך המיתוס "אנושי" יותר מאידיאולוגיה או מאוטופיה. ·         בעוד היומרה ההיסטורית היא להציג אמת אובייקטיבית, הרי המיתוס מייצג אופן של פרשנות.
המיתוס בוחר אירועים מתוך המציאות ומטשטש או מעלים אחרים ויוצר לכידות טופוגרפית רוחנית. למיתוס יש גם מן האופי הלימינאלי כלומר הוא מתאר מצב עניינים מסוים ההופך למצב אחר (כמו "מעטים מול רבים" כמו "עם במשפחת העמים" המציגים מצב אחר ואף שינוי, מה שתאם את האידיאולוגיה הציונית שבאמצעות המיתוס הציגה את השינוי). המיתוס מעניק לאירוע או לאדם או למוסד משמעות החורגת מעבר לזמנם ומקומם מיתוסים והציונות:
·         ההיסטוריה משרתת את בני האדם להצדיק שינויים שהם מכניסים בהווה- כך למשל הציונות עושה שימוש מיתולוגי בהיסטוריה כדי להצדיק את השינויים שהיא עושה בהווה כמו למשל הגירתם של כל היהודים בעולם לארץ ישראל, יצירת הזיקה למולדת, שפה אחת לכולם (גם במקרה זה אנו מדברים על מיתוס שכן יש לו אחיזה במציאות והציונות גרמה לשפה זו להיות השפה הלאומית של המדינה החדשה.
למעשה כך נהגה כל לאומיות, כאשר היא בחרה בשפה אחת ונתנה לכך צידוקים מתוך ההיסטוריה).
·         המיתוס "הוא עלילה קדושה המעניקה למאזיניה תחושה של זהות וכיוון, מתארים למעשה, גם אם כבדרך אגב, את המיתוס ככלי התמצאות." כאן מקשר נמרוד בר-עם בין התקשורת כהתמצאות במרחב לבין המיתוס שמשמש אף הוא כחלק מאותה מערכת תקשורת שמטרתה להתמצא במרחב. כדי לארגן את העולם הכאוטי מצד אחד וכדי "לגייס" לשורותיו את היחידים, שיהפכו אחר כך לסובייקטים.
·         המיתוסים שכוננה האידיאולוגיה הציונית, העניקו ליחידים תחושה של זהות וכיוון, דהיינו, אנו יודעים מה המטרה, אנו יודעים לאן אנו רוצים להגיע (מדינה בעתיד) ואנו אף יודעים איך לעשות את זה:
באמצעות הגירה לארץ ישראל- וכדי להעניק לעלייה זאת את הנופך הקדוש, שמאפיין גם המיתוס נקרא לפעולה זאת עליה. השימוש במילה "עלייה" גם ישווה לזה מעמד של קדושה כמו עלייה לרגל (במתכונת שלושת הרגלים, החגים היהודיים) ויציב את ארץ ישראל במקום גבוה נשגב וקדוש.
·         כאשר "ההעפלה" (עוד מונח ציוני מיתי) אליו תושיע את היהודי הגלותי ותעביר אותו באחת ממצב של גלות (חורבן) אל הגאולה, שאף הם מונחים בעלי קונוטציה דתית, משיחית. כך המיתוס מתעצב כסיפור הפותר קונפליקטים וכרגע קדושה שבו הכל מתאחד ומתנקז למקום אחד.                   מיתוס-נרטיב-מיתוס מיתוס ונרטיב שניהם סיפורים, מהו אפוא ההבדל בין השניים?  המיתוס הוא צורת מחשבה, סטרוקטורה במונחיו של לוי-שטראוס. הכוונה כאן, שהאדם העומד מול המציאות ורואה את הניגודים המתקיימים בה מנסה ליישב בין הניגודים הללו. ומכאן באה בניית הסיפור, אלא שהבסיס של כך היא צורת חשיבה. המיתוס עוסק, כפי שלמדנו מסגל, בסיפורים בעלי משמעות, פיתרון של קונפליקטים בעלי חשיבות או המכוונים לפתרון שאלות אנושיות, מוסריות, לאומיות וכדומה. כך למשל המיתוס "מעטים מול רבים" המעמיד דיכוטומיה בין "מעטים" ל"רבים" בין "חלשים" ל"חזקים". ואכן למיתוס הזה יש סיפור בעל שלושה שלבים:
 מצוקה – פעולה – ניצחון.  הסיפור שלו הוא סיפורם של המעטים העומדים מול אויב גדול ובכוח נחישותם של המעטים הם משיגים את מבוקשם. – כך המיתוס מיישב בין הניגודים.
 כך גם בנוגע למיתוס "עם במשפחת העמים".
מהם הניגודים? בני התרבות מול בני המדבר.
הנרטיב הוא סיפור שרק מציג את סיפורו של היחיד. כלומר, אני מספר את סיפורי. כדי לספר את סיפורי (קורות חיי), אני משתמש בדגמים של סיפור (כפי שהראה לנו ליוטר).  הנרטיב יכול להיות סיפור של יחיד, קבוצה או עם או חלק מהעם שמבקש להנכיח את עצמו, שמבקש באמצעות הסיפור הזה "להראות" את עצמו, להנכיח את נראותו. במקרה של הקורס שלנו או של החברה הישראלית נדבר על נרטיבים שלא נשמעו או שלא היה להם מקום בסיפור הקולקטיבי (שמסופר על ידי המיתוס) וכעת הוא מפריד עצמו מהקולקטיב כדי לספר את סיפורו. כך למשל בחברה הישראלית ניתן לדבר על נרטיבים שונים: ימני-שמאלני-מזרחי-יהודי-אשכנזי- פלשתיני, אישי וכו'. פרק 1 – מעטים מול רבים: כרוזים, נאומים ויצירות ספרות בשנות ה-30 הקדמה: אחד הסיפורים המרכזיים שהניעו את התרבות הציונית בכל שנותיה הוא סיפור מעטים מול רבים שהיה נפוץ בתרבות המערבית וזכה לווריאציות רבות לדוגמא במערבון האמריקאי. לעומת זאת, ההיסטוריוגרפיה והספרות העברית החל מהמאה ה-19 ביססו מיתוס זה על סמך סיפורי כיבוש הארץ במקרא וההיסטוריה הארצישראלית. הציונות אימצה ופירשה מקורות אלה לפי צרכיה ותרגמה את האמונה הדתית שבסיסן לאמונות חילוניות ובכך הימרה את הצו האלוהי שבהן לצו חברתי. בטקסטים רבים מתקופת היישוב עולה סיפור חוזר של מאבק המעטים מול הרבים המעוצב  ע"י פרטים ותיאורים דוקומנטריים שאינם עולים בקנה אחד מול המציאות האובייקטיבית.
לדוגמא באירועים בהם דווקא היהודים היו רוב מובהק ובמקרים בהם המאבק הסתיים במפלה וחורבן שתוארו כניצחון ואו מוות הרואי. כל סיפור או טקסט בודד שנכתב באותה תקופה בנושא זה מבטא את ניסיונות החברה הישראלית להעביר מסר אידיאולוגי מבעד לעובדות הנראות כדוקומנטריות. תכליתו של מסר זה הוא להבטיח את קיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל ולהנציחו. בזכות העובדה כי במערכות התרבותיות השונות חלים אילוצים שונים המייצרים שוניות בין הסיפורים והטקסטים מבחינת האופי והמבנה, ניתן לבחון את הגלומים השונים של סיפור "מעטים מול רבים" (בטקסטים ספרותיים, עיתונאים ופוליטיים) ולגלות כיצד מה שהודחק או הוסתר במערכת אחת פורץ ומתגלה במערכת אחרת ולהיפך. המערכת הפוליטית: רוב השאלות שעמדו על סדר היום הציבורי ביישוב היהודי בארץ ישראל היו שנויות במחלוקות. בשנות ה-30 שניות זו בא לידי ביטוי במאבק שבין גוש מפלגת תנועת העבודה לגוש המפלגה הרביזיוניסטי שכמעט הביאה למלחמת אחים. הנטייה של התנועה הרוויזיוניסטית הייתה לפתור את הסכסוך היהודי-ערבי בדרכים של כוח, חתירה לריבונות יהודית מלאה בארץ ישראל משני עברי הירדן והבלטת עקרון המשמעת והכניעה למרותו של המנהיג החורגת מעקרונות היסוד הדמוקרטיים. מנגד, הנטייה המרכזית של תנועת העבודה הייתה לראות את ההתיישבות בארץ ישראל כתהליך הדרגתי וממושך, הכרת מגבלות כוחו של האקטיביזם הלאומי ולנקוט גישה דמוקרטית בפועל ולהסכים לצמצום המסגרת הטריטוריאלית גם אם באופן זמני כדי להבטיח מדינה יהודית ריבונית בחלק משטחיה של ארץ ישראל.
 על אף חילוקי הדעות בנושאי ליבה היו קיימות הנחות יסוד ציוניות משותפות לשתי התנועות: הזיקה שבין העם היהודי לטריטוריה של ארץ ישראל וההסכמה כי מטרתה של התנועה הציונית היא יסוד חברה עצמאית, בעלת רוב יהודי בטריטוריה של ארץ ישראל. ראייה לכך, היא העובדה כי הטקסטים הפוליטיים של התקופה משני המחנות הבליטו את אותן הנחות משותפות בשתי דרכים: ביטוי נרטיבים ציוניים משותפים תוך פרשנותם ברוח התנועה וע"י אימוץ הנרטיבים הציוניים והפיכתם לסמלים מכוננים בשתי התנועות. הנרטיבים המשותפים היו נוחים ביותר לשימוש בתעמולה הפוליטית משום שהם נשאו עמם משמעות מוסכמת ובמקרים רבים עוררה הזדהות בלתי רציונלית עם ערכי הדובר ודחייה של עמדות היריב. בין הנרטיבים בולט סיפור "מעטים מול רבים" בכרוזים שהתפרסמו ע"י שתי התנועות.
ניתוח כרוזים פוליטיים של המפלגות, הרוויזיוניסטית (9.13)ותנועת העבודה (9.12):       בשני הכרוזים קיימת עלילה חוזרת, בת שלושה שלבים: תיאור מצב, קריאה לפעולה והניצחון העתידי. השלב הראשון: מתאר את מצב העם היהודי העומד בדידות מוחלטת מול מזימות של רבים וחזקים ממנו. הימים הם ימי מאורעות כנגד העם היהודי והזמן המתואר בטקסטים הוא זמן –